נפלאות דרכי הסיפור

המחזאית מיכל אקרמן והשחקן יונתן צ'רצ'י מעבדים יצירות של ספרות קלאסית יהודית למופעי במה. יחד הם יצרו את המופע "בדמי ימיה", דיאלוג בין מילים וצלילים שבו יונתן צ'רצ'י מגיש את הנובלה של ש"י עגנון בליווי נגן הסקסופון והקלרינט גל דהן. בכתבה שלהלן הם משוחחים ביניהם על תהליך העיבוד ועל רשמיהם ממפגשים עם תלמידים.

כשדם מרגיש כמו קטשופ

בן בז'רנו
אני חושב שמאז ומתמיד ציירתי. יכול להיות שהיה זה בזכות האנשים סביבי, שתמכו בי ועודדו אותי ליצור, או שפשוט הרגשתי שבמקום הזה אני בטוח, אבל היה רגע אחד מסוים, בגיל צעיר מאוד, שבו הבנתי שהתשוקה הגדולה שלי ליצור קשורה ישירות לרצון שלי לומר דברים ולצורך שלי לספר את הסיפור כפי שאני רואה אותו...

רגעי חסד של חדוות יצירה

זיו יחזקאל
יש היום מין דעה כזאת שכדי לרתק ילדים צריך להביא להם מופע תזזיתי, שלא תהיה שניה של שקט חס וחלילה ואז יתחילו להרעיש... אך הבעיה איננה בילדים אלא בחוסר האמון של המבוגרים בהם, ובכך שבעידן המודרני, עם כל רעשי הרקע והסחות הדעת הרבות, גם לנו המבוגרים יש קושי עם שקט ועם הקשבה מתוך נוכחות אמיתית...

לעמוד מול עבודת אמנות ולצחוק בקול גדול

מאיר טאטי
אחד הדברים שהפריעו לי כתלמיד זה ההתבוננות ה"רצינית" בעבודת אמנות: כאשר הולכים לראות תערוכות, חייבים להתבונן בשקט ולעשות פרצוף מבין ורציני. באמנות שלי אני משתמש בהומור כדרך להתמודד גם עם נושאים "כבדים". אני מדגיש בפני התלמידים שמותר לצחוק מול יצירות אמנות.

לחולל שינוי

עדי שעל
בחיידק הבמה נדבקתי לראשונה בכיתה י"א. למדתי בעירוני ה' בחיפה, ולביה"ס הגיעה להקת המחול בת שבע. חצי מהכיתה בכלל הבריזה, אני כמובן עוד לא ידעתי אז שלימים ארקוד בלהקה הזו, אבל כל אותו המופע ובכל הימים שחלפו ממנו, משהו בליבי אמר לי: כשתגדל, לך לבדוק מה זה בשבילך ריקוד...

להראות גחליליות

גילי מייזלר
בחודשים האחרונים ליוויתי את הסרט שלי "גחליליות" בעשרות הקרנות ברחבי הארץ. אני, הבמאי, התסריטאי, העורך וגם הגיבור של הסרט, מספר שני סיפורים השזורים זה בזה: את סיפורו של גיורא, אחי היחידי, נעדר מפורסם ממלחמת יום כיפור, ואת סיפורי שלי, על מה שקרה לי שנים אחר-כך, לאחר שהשתחררתי מהצבא, בנפאל הרחוקה.