אמות מידה לשיפוט אמנותי

 

ועדת הרפרטואר בתחום התיאטרון היא נגזרת של מטרות תוכנית סל תרבות ארצי, כתוכנית העוסקת בחינוך לתיאטרון ולא בחינוך באמצעות תיאטרון. החוויה התיאטרונית היא שצריכה לעמוד במרכז. הוועדה אינה רואה את תפקידה כמי שבוחנת את האמירה של ההצגה אלא את אופן עיצוב האמירה בשפת התיאטרון.

מאחר שאין תיאטרון ללא אמירה, שאלת המינון בין האמירה לאמצעים הדרמטיים, והאופן שבו מבקשת ההצגה להעביר את תכניה, היא השאלה המרכזית שמעסיקה את חברי הוועדה. בהצגה הדידקטית קיים חוסר איזון בין הפן האמירתי ובין העניין החווייתי, ה"איך" משרת בה את ה"מה". אם האמירה של ההצגה מובאת באופן דוגמטי, כך שההתכוונות חשופה לחלוטין, ללא כל מורכבות, ההצגה הופכת להיות הטפה, שאינה משאירה מקום לפרשנות. הצגות כאלה אינן יכולות לחנך לתיאטרון מאחר שהאמצעים התיאטרליים האמנותיים נדחקים בהן לתפקיד משני ומשמשים ככלי בלבד, בעוד החוויה התיאטרלית אינה מתקיימת.

בשיפוט של הוועדה הדגש הינו על מרכזיותה של החווייה התיאטרלית, מתוך כוונה לחוויה מורכבת, המגרה את הדימיון ומשאירה מקום לפרשנות ולחשיבה אוטונומית.

הוועדה מבקשת לבחון כל הצגה לגופה, על פי הקריטריונים הראויים, ולא ביחס להצגות אחרות. בעת הדיון בהצגה הוועדה תתייחס להצגה הנדונה בלבד, ולא תעסוק בהשוואות להצגות אחרות.

הבחינה בכל הצגה תתייחס בהתאמה למסגרת החינוכית בבתי הספר, ההתאמה לנושא, לצורה ותוכן באופן ראוי ונכון במסגרת הפעילות.

 

עקרונות השיפוט האמנותי של הוועדה

הוועדה מבקשת לנסח את המושגים הבסיסיים שישמשו אותה בבואה לבחון הצגה, את מכלול  המרכיבים שעליהם יש לתת את הדעת, את מערכת היחסים ביניהם, ומה בהם הופך את ההצגה להצגה טובה.       

  • ראשית, הוחלט שהדיון נסוב אודות ה"טקסט התיאטרלי". הטקסט התיאטרלי מכיל בתוכו הן את העולם הבדיוני והן את העולם הבימתי. בעוד העולם הבדיוני נשען ברובו על המחזה, העולם הבימתי מורכב מכל מה שקורה על הבמה (משחק, בימוי, תפאורה וכדומה).
  • שנית, הוחלט שלא ניתן לדרג היררכית את המרכיבים השונים. אין מרכיב אחד חשוב יותר ממשנהו. הצופה נחשף אל הטקסט התיאטרלי בהינף אחד, כל המרכיבים מופיעים בהצגה בו-זמנית והצופה קולט את כל הרבדים מיידית. הצגה טובה היא הצגה שאינה יכולה להתקיים בלי המדיום שלה, בלי התיאטרון על כל מרכיביו, ולכן דירוג שלהם יהיה חסר טעם.
  • שלישית, בבואנו לשפוט הצגה, יש לבחון בהיבט כללי את הטקסט התיאטרלי, מידת מורכבותו, מידת השפעתו על הצופה (האם יצאתי מההצגה כפי שנכנסתי אליה), איכות החוויה המופקת ממנו, מידת מקוריותו ובחינת האמת האמנותית שלו.
  • רביעית, יש לפרק את הטקסט התיאטרלי לכל מרכיביו ולבחון אותם אחד לאחד. ניתן להסתמך על רשימת המרכיבים כפי שכבר נוסחה על ידי תיאורטיקנים של התיאטרון, דוגמת פביס, ולהשתמש בהבחנות כגון:

העקרונות האסתטיים (מה מהווה הפרעה אסתטית אל מול שלמות אסתטית)
מה רואים על הבמה (תפאורה, תלבושות, אביזרים – מידת ההתאמה)
ביצועי המשחק (ייחודי/קונבנציונלי, באיזה מידה הוא "מאבד את עצמו" בתוך התפקיד)
המוזיקה ופעלולי הקול (אופן השתלבותם)
הטמפו, הקצב של ההצגה
הטקסט
(מידת הפרשנות שהוא מאפשר, מה מעניין בו)

הקהל כמרכיב בהצגה (איך הוא מגיב)
כלכלת הסממנים (היחס בין המרכיבים, האם יש כלכלה נכונה של כל המרכיבים שאמורים ליצור בסופו של דבר את החוויה התיאטרלית).

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.