סוס אחד נכנס לבר

תחום: תיאטרון
תת-תחום: מופע תאטרון
משך זמן המופע: 100
סגנון: דרמה
שם הרכב:
סיווג:
שם המפיק: תאטרון הקאמרי
קהל יעד: יא - יב
כמות קהל מקסימלית: 500
הסעה: הסעה כלולה במחיר
סוגות נוספות
נושאים נוספים
תאריך הצטרפות לסל 24/07/2017

מופע הסטנדאפ של דובלה ג'י, במרתף באזור התעשייה בנתניה, יוצא משליטה ותופס תפנית מצמררת. מול הקהל, שבו יושבים גם שני חברי ילדות, הוא עורך חשבון נפש נוקב. רכבת השדים נעה במהירות בין הומור שחור לסאטירה ארסית, בין אהבות ובגידות, געגועים וחרטה. בסטנד אפ - כמו בחיים - הכל אפשרי. בערב הזה, שהוא יום הולדתו של דובלה וגם, כנראה, המופע האחרון שלו - כבר אין לו מה להפסיד.

 

"למה אתה ככה?" - דרור קרן

זה התחיל רע מאד בינינו. בין "דובלה" וביני. מה יש לאהוב באיש הזה? למה ש"נלך" אחריו? הפגישה עם הגיבור הכי "אנטי גיבור" הזה של גרוסמן, גרמה ל"סמטוחה" של רגשות. דחייה ומשיכה. מבוכה וסקרנות. אחרי ה"לילה טוב קיסריה" שלו בסיום, סגרתי את הספר בלי לדעת מה אני מרגיש. מה עברתי עכשיו? מי זה האיש הזה? מה הסיפור שלו? אחרי כמה חודשים חזרתי אל הספר. כשהגעתי למקום בו שואלת "פיץ" את דובלה: "למה אתה ככה"? מה שגם אני שאלתי - "נפל האסימון". זה הזמין קריאה מחדש תוך התחקות אחר הסוד הזה שגלום במילים של גרוסמן, ובעיקר למה שמהדהד מתחתיהן...כמו לחבר פאזל של חתיכות חיים ונפש של בן אדם כדי לקבל את התמונה המלאה, האמיתית. "למה אתה ככה"? שואלת אותו "פיץ", כשהיא לא מוצאת זכר לילד המצחיק, הרגיש ומלא הדמיון שהוא היה ועכשיו משפיל אותה לעיני הקהל בשביל צחוקים עלובים - "למה אתה ככה? אתה היית ילד טוב". בערב הזה בנתניה, דובלה "מתפוצץ" על השאלה הזאת. אם אין "קיסריה", לפחות זה... כי אין מה להפסיד כבר. כי הוא לא יכול יותר שלא לבוא חשבון עם מי שהוא היום, עם מה שהוא נועד להיות, ובעיקר... עם למה זה לא קרה. בערב הזה, בהופעה, חוץ מפיץ ואבישי, חברי ילדותו של דובלה, יושב עוד עד, "העד המרכזי" - הקהל. קהל שמביט כנראה במופע האחרון של האיש המיוסר שמולו. בחיים שהיו בצל השואה, בהווי הגדנ"ע, במערכונים של "הגששים" ושייקה אופיר, בשירים, בסחבקיות צברית, בחברות של ילדים במדינה בהתהוות... ואנחנו שגדלנו, גידלנו והגענו עד הלום, יושבים שם במרתף הנתניתי הזה, עם הזמנה להיזכר במי היינו ובמי אנחנו היום, ואולי לתהות לרגע, כמה קרובים או כמה רחוקים אנחנו מ "קיסריה " שלנו. למה אנחנו ככה...



עיבוד למחזה: מיכה לבינסון, אבנר בן עמוס, דרור קרן
במאי: דרור קרן
עיצוב במה: סבטלנה ברגר
מוסיקה: אלדד לידור
תאורה: עדי שמרוני
עפ"י ספרו של: דויד גרוסמן
אנימציה: שריאל קסלסי
שחקנים: דרור קרן, איה גרניט - שבא, יגאל זקס, יוסי ירום

להמחיז את "סוס אחד נכנס לבר": להוציא מן הכוח (הספרותי) אל הפועל (התיאטרלי) - אבנר בן-עמוס


כאשר מיכה לבינסון הציע לי להצטרף אליו בהמחזת "סוס אחד נכנס לבר" הסכמתי מיד. כבר קראתי את הרומן של דויד גרוסמן, אותו גמעתי בכמה שעות, והמחזת הטקסט הקצר יחסית נראתה לי קלה להפליא: מה יותר פשוט מלעבד לבמה ספר שהוא בעצם מונולוג ארוך של סטנדאפיסט? אלא שבקריאות נוספות הסתבר שמעשה ההעברה ממדיום אחד לשני מסובך יותר ממה ששיערתי. מופע היחיד של דובלה ג'י אינו מתרחש בסתם מקום, אלא במועדון לילה עלוב באזור התעשייה של נתניה; הקהל עצמו מגיב כל העת למופע הפרובוקטיבי, בקרבו יושבים שני חברי ילדות של דובלה, שמעורבים בנעשה על הבמה, וזיכרונותיהם מהווים נדבך נוסף בעלילה. כל זה חייב אותנו למצוא מקבילות בימתיות למה שמתרחש בתודעתו של הקורא.

וכך, ישובים זה מול זה, משני עברי שולחן הכתיבה הכבד של מיכה, חמושים בידע האנציקלופדי שלו, מוקפים מחזות וספרי תיאטרון, מצאנו את עצמנו מתלבטים במשך שעות לגבי התשובה לשאלה החשובה ביותר: מה תהיה השפה התיאטרלית של ההצגה? האם לשחזר את מועדון הלילה של נתניה, עם השולחנות הקטנים, האלכוהול השופע והמלצריות בשורטס ובגופיות סגולות-זוהרות? האם לשלב בובות ושחקנים? או אולי להפוך את ההצגה למן מופע קרקס, שכולל "מספרים" מצחיקים ועצובים לסירוגין? אחרי שיטוטים מרובים במפת הז'אנרים התיאטרליים האפשריים חזרנו לנקודת המוצא, והחלטנו לאמץ את הפתרון הפשוט ביותר.

השלב השני של העבודה היה לחלץ מתוך הטקסט של הרומן, שכולל כמאה ותשעים עמודים, מחזה באורך רגיל, שכולל כארבעים עמודים. חלקים מסוימים מן הרומן היו מועמדים "טבעיים" למחיקה: תיאורים של מועדון הלילה, הרהוריו המתמשכים של חבר הילדות, בדיחות ארוכות מדי של דובלה. אבל גם בלעדי החלקים הללו, נותר בידינו גוש גדול מדי של טקסט. ושוב התלבטויות: עד כמה חשובים זיכרונות הילדות של דובלה? מה להשאיר מתוך יחסי הגומלין שבינו ובין חברי הילדות? ומהו המינון הנכון של הבדיחות? בסופו של דבר הגענו לגרסה מקוצרת, ואז נותר השלב השלישי. אם בשלב הקודם השתמשנו בפטיש ואיזמל כבדים כדי ליצור את הטקסט הגדום, הרי עתה אחזנו בפצירה עדינה שנועדה לשייף את הקצוות החדים. זה חייב שעות נוספות מסביב לשולחן העבודה, יחד עם דרור קרן, כשאנו חוזרים וקוראים את הטקסט, מאחים את השברים ויוצרים את הנוסח הסופי של המחזה.

נוסח זה מבוסס על הפתרון הפשוט שאימצנו: שילוב מצומצם ככל האפשר של סוגי מדיה אחרים, כגון אנימציה ומוסיקה, וחתירה אל דרגת האפס של התיאטרון - המפגש הבלתי אמצעי בין השחקן והקהל. יש למפגש הזה כמה פירושים: על פי סמואל בקט, השחקן הוא כמו אדם הטובע במים סוערים וזועק לעזרה, נוכח קבוצת אנשים שעומדת חסרת אונים על צוק גבוה; על פי יז'י גרוטובסקי, השחקן הוא כמו אדם שמצית את עצמו על ראש גבעה, ומאיר בלהבות את האנשים הנמצאים בתחתיתה; על פי פיטר ברוק, השחקן הוא מי שהכין משהו מראש וניצב מול קבוצת אנשים, שלא הכינו דבר - והוא מנסה לשחרר אותם אך במעט מכוח הכבידה של המציאות. המפגש הטעון הזה, שקיים על הנייר ברומן של גרוסמן, יוצא מן הכוח אל הפועל במהלך ההצגה. "סוס אחד נכנס לבר" הוא, למעשה, רומן של וידוי, בו מספר דובלה ג'י על מעשה נורא, חסר מחילה, שעשה בעודו נער. אקט הווידוי מחייב נוכחות של קהל שמקשיב למתוודה – שאם לא כן הוא נותר חסר משמעות. משום כך צריך לראות את אולם התיאטרון כמכלול אחד, בו יש לכולם תפקיד חשוב: דובלה חייב לפרוק מעל עצמו את המשא הכבד של האשמה; שני חברי הילדות נמצאים שם כדי לסייע לו להתבונן בעצמו; ואילו הקהל הגיע כדי להאזין, לצחוק, להבין, ואולי גם כדי לסלוח.

פרופ' אבנר בן-עמוס הוא מעבד שותף למחזה

 

מתוך ראיון של יוני לבנה עם דויד גרוסמן
"סוס אחד נכנס לבר" כבר בשם שלו ובכריכה הפופית, מאותת לקוראים על מפגש אחר עם גרוסמן. סופר שדמותו הציבורית והפוליטית מוכרת גם למי שלא קרא מילה מספריו...


מה משך אותך לדמות הזאת?


"אולי נהניתי לגעת בקיצוניות שלו, אבל בעיקר, הוא נוגע ללבי. אני יכול להזדהות עם הילד שהוא היה.
עם האילוץ הזה למצוא לעצמו מקום בחברת המבוגרים. אני אוהב את הבדידות שלו על הבמה. יש משהו
התאבדותי באומץ הזה, לעמוד מול קהל שכל הזמן בוחן אותך. שלא מקבל אותך כמובן מאליו, לעולם.
הוא כל הזמן צריך ללהטט, לפתות את הקהל אליו – ויחד עם זה לא לוותר על הסיפור שלו. לאט לאט
רובם יוצאים, עוזבים, והוא נשאר עם קבוצה קטנה של אנשים שמוכנים לשמוע אותו."


וזאת תחושה שאתה מכיר?


"אחת מחוויות התשתית שעושות אדם לאמן, היא ההרגשה שהוא לא מובן. שהאמנות שלו היא הדרך
היחידה שלו לומר את עצמו כפי שהוא. כל הכתיבה היא הרי רצון להבין את עצמך. להבין מה הדבר הזה
שהגרלתי בהגרלה של החיים, מי זה האדם שאיתו אני חי בזוגיות משונה. אני לא דובלה. לא הייתי יכול
לעלות על במה ולספר את סיפורי, למרות שבסופו של דבר, במשך הרבה שנים, אני כן מספר סיפור פנימי
שלי באמצעות סיפורים אחרים. הגסות שיש בדובלה, למשל - זה לא דבר שאני משתמש בו ביומיום,
אבל גם היא נמצאת במצאי הנפשי שלי."


האגרסיביות של הגיבור, הליצנות שלו, ההתערטלות שלו מול הקהל, נראות כמעט כמו נסיון לבעוט
בפרסונה שלך כסופר "מכובד". במעמד שצברת עם השנים.


"אין לי שום שליטה על הפרסונה הזאת. אני לא חושב שהשתניתי כהוא זה בשנים האלה, חוץ משינויים
שקשורים לגיל, ולנסיבות מסוימות של חיי. והאמת, הפרסונה הפומבית הזאת לא כל כך מעניינת אותי.
אני לא לוקח אותה לריאות. גדלתי בבית שבו אתה לא באמת יכול לחשוב על עצמך שאתה יותר טוב
ממישהו אחר. דע את מקומך, תתייחס לעצמך בטיפה אירוניה. זה מינרל שמאוד עוזר בחיים. אני בא
ממשפחה שהיא ביסודה מאוד לא צינית, אבל כן אירונית. האירוניה הזאת התחילה מסבתא רחל החמודה.
היא עלתה לארץ כאלמנה עם שני יתומים, אבא שלי ואחותו, ב- 36 '. הייתה אשה עם חוש הומור נפלא,
עם אוצר של מאות פתגמים ביידיש.
המשפחה מדברת אותה ואת הפתגמים היידיים שלה עד היום. היה לה מבט כזה אירוני,
על כל מי שניסה להיות גדול יותר ממה שהוא."


אפשר באמת להימנע מזה? אתה חתום בסוכנות ספרותית עם השפעה עולמית, זוכה בפרסים
בינלאומיים, נואם בכיכרות.


"אז מה צריך להשתנות בחיים שלי? סבתא שלי הייתה אומרת: רוטשילד אוכל שתי ארוחות צהריים? הוא
ישן על שתי מיטות?"...


5 בספטמבר 2014, מדור הספרות "ידיעות אחרונות"

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.
תאטרון הקאמרי
052-2228210רון

ronb@cameri.co.il

תל-אביב, לאונרדו דה וינצ'י 30, ת.ד. 23097

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.