יגאל בורשטיין / תיעוד, סרט תיעודי, בדיה

מהו תיעוד

למה הכוונה כאשר מדברים על תיעוד אירוע בסרט? נדַמה לעצמנו שיעור בכיתה. כיצד נתעד את השיעור אילו עמדו לרשותנו מצלמה, ציוד הקלטה בסיסי ומערכת עריכה?
לפנינו יושבת קבוצת תלמידים מול מורה המרצה על נושא כלשהו (אולי על הנושא: "מה פירוש לתעד"), ועלינו ליצור תיעוד נאמן ככל האפשר של השיעור. אמנם כן, למילה "תיעוד" מרבים להתלוות התארים "נאמן" ו"אובייקטיבי".

השאלה הראשונה תהיה: היכן נמקם את המצלמה כדי להגיע למידת האובייקטיביות הנאותה. אם נציב את המצלמה בירכתי החדר, בגובה העיניים של המורה או של התלמיד, כי אז - או שהמורה יסתיר את התלמידים, או שחלק מן התלמידים יסתיר את השאר, או שהתלמידים יסתירו את המורה ואת היושבים בשורות הרחוקות מן המצלמה. אם נחליט לצלם את פני המורה מקרוב – נאבד את פני התלמידים המגיבים לשיעור. אם נתקרב אל פניהם של תלמידים מסוימים – נאבד את המורה ואת שאר התלמידים. אם נחליט לנוע עם המצלמה בין התלמידים כדי לתפוס את מה שמעניין אותנו, נשבור את שגרת השיעור - הכול יגניבו מבטים למצלמה במקום להקשיב לדברי המורה. והמורה, אם אינו שחקן, שוב לא ינהג באותה טבעיות כפי שנהג ללא נוכחות המצלמה.
גם אם נחליט לצלם את השיעור בעזרת מספר מצלמות, המוצבות בעמדות שונות (כפי שמצלמים תוכניות באולפן טלוויזיה) - יישמט תמיד משהו מן התיעוד. אפילו הייתה קיימת מערכת מושלמת של מספר אינסופי של מצלמות שתכסה את השיעור מכל זווית אפשרית, היא לא תשיג את ה"נאמנות" ואת ה"אובייקטיביות" המיוחלות, כי התוצאה הלא נמנעת (האינסופית באורכה) תהיה רצף כאוטי וחסר פשר של דימויים מקריים, לא ניתנים לארגון ונעדרי משמעות כלשהי.

הדרך הסבירה לתיעוד השיעור באופן "אובייקטיבי" ו"נאמן" לכל המתרחש בו (כמעט) - תהיה למקם את המצלמה גבוה תחת התקרה, כדי שתקלוט גם את המרצה וגם את התלמידים הקשובים לדבריו, ולא תפריע למהלך השיגרתי של השיעור. זהו מיקומן של מצלמות וידיאו בסופרמרקטים שנועדו ללכוד גנבים. כך מתעדים מיזנסצנות (העמדות על במה) של הצגות תאטרון ושל מופעי מחול: מניחים את המצלמה גבוה ובמרכז האולם, כדי שתקלוט את כל הבמה. צילום כזה יספק מידע על הצורה הכללית של ההצגה (או השיעור): איך עומדים ואיך נעים השחקנים או הרקדנים זה ביחס לזה, איך פוסע המורה הלוך ושוב בין שורות התלמידים. מידע, אך לא תחושה של ההצגה או של השיעור. התחושה תתקבל מפרטי המשחק של השחקנים או מפרטי התנועה של הרקדנים וממערכות היחסים ביניהם. כדי לחוש באלה צריך להתקרב לאירוע.
מן הזווית הגבוהה והרחוקה נראה, אמנם, את קודקודי המורה והתלמידים, אך לא את מה שייחודי ובלעדי לשיעור: את הבעותיו של המורה הנלהב; את ההנהון המרותק או הפיהוק המשועמם או את לעיסת המסטיק האדישה של תלמיד זה או אחר; את הידיים הרושמות, המוחקות או הנחות באפס מעשה; את מבטו של התלמיד הבוהה במורה, בזבוב המטייל על הקיר או סתם באוויר; את היד המתנופפת בקוצר רוח ומבקשת להשתתף בדיון; את חילופי המבטים והחיוכים בין תלמיד לתלמידה מאוהבים; קצה כריך הבולט מתוך תיק פתוח, תלמיד בוצע בו בהסתר ונוגס ממנו; מבט קנאה של שכנו הרעב; הסדקים בקירות הזקוקים זה מכבר לשיפוץ, הסיסמות המצוירות על הקירות, הנוף המשתקף דרך חלון הכיתה. בקצרה, אינספור הפרטים הקטנים שאינם נקלטים ממרחק ומזווית אחת בלבד.

הלבטים מה לצלם מכל אלה ייחסכו מן המתעד, אם ישאל - לפני שיתלבט "איך לתעד?" או "מאיזו נקודת ראות לתעד?" ואפילו "מה לתעד?" – "לשם מה לתעד?". מהי תכלית הצילומים, לאיזו מטרה הוא מנציח את השיעור? האם כדי לדווח על מילוי הנחיות משרד החינוך או כדי לבדוק את איכות ההוראה; האם הצילומים נועדו לשמש מזכרת משפחתית או מחאה חברתית, ואולי - מחקר אנתרופולוגי?

מרגע שידוע לשם מה מצלמים, עולה השאלה - מה בוחרים לצלם מתוך אינספור האפשרויות שהמציאות מעמידה לפנינו. ומתוך השאלה מה מצלמים, עולה השאלה הבאה – איך עושים את זה?

אם תוכן השיעור חשוב למתעד כדי לדווח על מילוי הנחיות משרד החינוך – המצלמה המקובעת תחת התקרה תהיה פתרון סביר, כי אז שום דבר בתמונה (המאוד משעממת של קדקודי התלמידים והמורה) לא יסיח את תשומת לבו של הצופה מן הטקסט של ההרצאה. אם התיעוד בוחן את איכות ההוראה, כי אז אישיות המורה חשובה לא פחות מן ההרצאה, והמתעד יצלם את המורה מנקודת הראות של התלמידים, ומדי פעם - את תגובות התלמידים. אם רצונו להציג את השעמום או (להבדיל) את העניין שיש לתלמידים בשיעור – יפנה את המצלמה אל פניהם, ויסתפק בהשמעת קולו של המורה ברקע. אם חשוב ההקשר החברתי של השיעור (למשל, אם הוא מתרחש בדימונה, באריאל, בצפון תל-אביב או באום אל פאחם) כי אז לא פחות ממה שקורה וממה שנאמר בשיעור, חשובות הסיסמות שעל הקירות, הנוף המשתקף מבעד לחלון, הסדקים בקירות, שקיות האוכל שהתלמידים נושאים או לא נושאים בתיקיהם, המבט הרעב הנשלח לעבר תלמיד הנוגס בכריך. במילים אחרות: אנו נידונים לעשות בחירות עוד לפני שהפעלנו מצלמה. הבחירות הללו הן השלב הראשון, האינטלקטואלי ואולי גם החשוב ביותר במלאכת הבימוי.

נוסיף לעשות בחירות תוך כדי צילום. לפעמים לא יהיה מנוס מהתערבות באירוע - דווקא כדי לשמור על אופיו הטבעי. שכן בן-אדם מתועד נוטה לשנות את התנהגותו מרגע שהוא חש שמצלמים אותו: מרואיינים הופכים לשחקנים מודעים לעצמם, נשים ממהרות לתקן איפור, גברים מעבירים תלתלים על הקרחת, והפגנות מחאה מתפרצות ביתר שאת. כך גם השיעור שלנו: המורה יקפיד על הדיקציה, התלמיד יימנע מלבהות בזבוב, הביישן כבר לא יצביע, הרעב לא ייקח ביס מהסנדוויץ', רבים יבהו במצלמה במקום במורה. צריך יהיה לבקש מהם להתעלם מצוות הצילום, להזיז אותם ממקום למקום לפי נוחות הצילום וההקלטה, לדרוש שיחזרו על דברים שלא הספקנו לצלם או להקליט, ליצור פרובוקציות כדי להשיג תגובות מסוימות (למשל – לבקש מתלמיד שישאל שאלה מביכה כדי לקבל מן המורה תגובה ספונטנית). במילים אחרות: אם ברצוננו לממש את תכלית התיעוד, אנו נידונים לביים אותו.

אם נכשלנו במשהו - נמשיך לתקן ולעשות בחירות (לביים) גם אחרי הצילום - בשלב העריכה. כאן נוכל לחתוך מן הסרט את מי שבהה במצלמה, גמגם או שיבש בדרך כלשהי את מהלך הצילומים. נשנה את סדר האירועים, נזרז או נאט אותם, נוסיף להם סוגי פס-קול שלא נשמעו בשיעור, וכדומה. מתוך הדימויים שנבחר נוכל ליצור דיווחים שונים ואף סותרים על אותו אירוע עצמו. אם נרצה להעביר תחושה של שיעור משעמם, נשתמש בצילומי תלמיד מפהק, אחר נוגס בכריך, יד לא רושמת, נער ונערה מחליפים חיוכים (שאם נחתוך ביניהם למורה יֵרָמז שהם מלגלגים עליו), זבוב על הקיר ותלמיד בוהה (גם אם התלמיד סתם בהה באוויר, הצרוף של הזבוב ייצור תחושה שהוא בוהה בזבוב).
לעומת זאת, אם נרצה ליצור תחושה של שיעור מרתק: נציג את פני התלמיד המרותק, את מבע ההתלהבות של המורה, את היד הרושמת בשקידה, את היד המושטת להצבעה, נער ונערה מחליפים חיוכים (שבהקשר הנוכחי מתקבלים כחיוכי הנאה מדברי המורה), תלמיד בוהה במורה (זה אותו צילום-תקריב של תלמיד בוהה באוויר. ברצף הקודם חובר לצילום של זבוב על הקיר. עכשיו אנחנו מחברים אותו לצילום המורה והחיבור יוצר רושם שתלמיד מקשיב מרותק להרצאה). ואם נחבר את תמונת הזבוב לסדרת צילומים של תלמידים מקשיבים למורה, תתקבל תחושה שאפילו הזבוב על הקיר מקשיב מרותק לשיעור.
אותו רצף של אותם דימויים, מלווה בסוגי צליל שונים, יקבל משמעויות שונות והפוכות: אם צילומי אותו שיעור ילווו פעם בקולו של המרצה ופעם בקולות ילדים משחקים כדורסל במגרש תחת חלון הכיתה – יווצר במקרה הראשון רושם של הקשבה, ובמקרה השני - של פיזור דעת של תלמיד משועמם. אם נשמיע ברקע השיעור דיווח מן הרדיו על פיגוע חבלני – תיווצר תחושת סכנה ואימה. כך גם אם המצולם ילווה במוזיקה מפחידה. אך אם ילווה השיעור בצלילי להקת "פינק פלויד" – “We don’t need no education” ("אנחנו לא זקוקים לשום חינוך") יהפוך השיעור לאירוע מחאה.
לסיכום: עצם הקביעה היכן תעמוד המצלמה, על מה או על מי היא תבחר להתעכב, מה יהיה משך הצילום, ובעיקר כיצד ייערכו הדימויים שהונצחו בה בחדרי העריכה, ובאיזה פס-קול ילווו - כל אלה יהפכו בהכרח את התיעוד לסובייקטיבי. האם לכל המניפולציות הללו ייקרא "תיעוד", "דוקומנטציה"? נדמה לי שכבר לא.

מן הרגע שגמרנו בנפשנו לבחור בחירות (לביים), הסתיימו ה"אובייקטיביות" וה"נאמנות" לאירוע והחלו הסובייקטיביות והנאמנות לעצמנו. כבר לא "מתעדים" אלא "עושים סרט תיעודי". סרט שאולי צריך לומר עליו, כבר בשלב מוקדם זה של הספר, כי הוא תערובת מאוד עדינה, מורכבת וחומקת מכל הגדרה - של נאמנות למצולם, למצלם וגם - חייבים להוסיף זאת, לא בלי היסוס - לציפיות הצופה. את דילמת הנאמנות הזו אפשר לנסח גם אחרת: מציאת האיזון העדין בין האקראי לבין ההכרחי.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.