שם המחבר: מילאת ביברמן

כוכב בלי שם

 

תאטרון קרוב

מחזה מאת מיכאיל סבסטיאן
נוסח עברי ובימוי:  ניקו ניתאי
מוזיקה: פרדי גוטליב
תפאורה: ליאת רייכנברג-אורון
תלבושות: לאה שץ
תאורה: יעקב סליב

למראית עין, המחזה כוכב בלי שם הוא קומדיה רומנטית תמימה על עיירה פרובינציאלית מראשית המאה העשרים. דוק של עצב, רגעים פתאומיים של מודעות עצמית אצל דמות זו או אחרת, וסוף שאינו נושא את הפיתרון הנכסף - מזמינים אותנו להתבוננות נוספת.
      עלילת המחזה מתרחשת אי שם בעיירה נידחת, שרכבות האקספרס חולפות על פניה מבלי  להיעצר. בתחנת רכבת מוזנחת ששעונה עמד מלכת, אנו פוגשים דמויות קרתניות טיפוסיות; מנהל התחנה הפטפטן ועוזרו העצל, מנהלת התיכון המקומי לבנות - רווקה מזדקנת שמטיפה מוסר ללא הרף, איכר תמים הנופל מיד קרבן לרמאות, ואחרים. שגרת העצלתיים הזו נקטעת פתאום: שלא כרגיל, רכבת האקספרס נעצרת בתחנה, ומתוכה יורדת דמות שכמו לוקחה מעולם אחר: צעירה יפה ואלגנטית, שלבושה ונוהגה מעידים עליה שהיא אשת החברה הגבוהה. הצעירה, המסרבת להזדהות,  נראית נסערת ונואשת. אין עמה לא כסף ולא תעודות, ולא ברור מדוע ולשם מה עזבה את העיר הגדולה. בלית ברירה היא נאלצת ללון בעיירה, ומרין מירויו, מורה לאסטרונומיה מן התיכון המקומי, מתנדב לפנות עבורה את דירתו למשך הלילה. המפגש בין הצעירה המתנשאת והמורה הביישן משנה את אופיו עד מהרה. המורה מתעכב בדירתו, ומלמד את האורחת להתבונן בקבוצות הכוכבים הנוצצות בשמי הלילה. הוא מראה לה את קבוצת הכוכבים "הדובה הגדולה", ובסופו של דבר מגלה לה את סודו הגדול: כוכב חדש שגילה בכוחות עצמו: כוכב בלי שם. האורחת היפה מגלה את שמה – מונה ("האחת"),  והשניים רוקמים בן-לילה חלום אהבה משותף. אבל עם בוקר-אור מופיע בעיירה מאהבה העשיר והציני של מונה, ומוכיח לשניים את אשר ידעו בליבם פנימה: עד מה שברירי הוא חלומם.

פרובינציאליות מעל לזמן ולמקום
      מקום ההתרחשות של העלילה הצנועה הזו הוא עיירה מזרח אירופית מראשית המאה העשרים. מיקום זה קשור כמובן בנושא מרכזי במחזה - המנטליות הפרובינציאלית והשפעותיה. "פרובינציאליות" (בעברית: קרתנות) היא שם הגזור מן המונח "פרובינציה"- איזור המרוחק ממרכזי השלטון והתרבות של המדינה, אינו שותף לעיצוב פני התקופה ורוחה, ומאמץ את חידושיה בפיגור רב. פרובינציאליות היא כינוי לראיית עולם שמרנית וצרת אופקים, כעין זו המאפיינת אנשים שגדלו ועוצבו בסביבות סגורות מפני השפעות חיצוניות. זוהי ראיית עולם שאינה מכירה בעצם זכות הקיום של גישות ואורחות חיים אחרות. מבחינת המיקום מזכיר כוכב בלי שם מחזות רבים אחרים שעלילתם מתרחשת בפרובינציה. דוגמאות בולטות הן  כמובן מחזותיו של צ'כוב, או המחזה "ביקור הגברת הזקנה" מאת  פרידריך דירנמט, שגם בו מופרת שיגרת חייה של עיירה שוקעת על ידי ביקורה של גבירה עשירה מן העולם הגדול. לעיתים קרובות בוחרים מחזאים בזירת התרחשות כזו על מנת להציג אנשים קטנים, החיים בשולי ההתרחשויות הגדולות מתוך תחושת החמצה עמוקה, אך מגלים אזלת יד לשנות את מצבם.
     לאמיתו של דבר, הפרובינציאליות שבה עוסק המחזה כוכב בלי שם היא מנטליות שאינה תלויה במקום או בזמן מוגדרים. עיקרה אינו עצם המרחק מן "העיר הגדולה" וחידושיה, אלא דיכוי ייחודו של הפרט לטובת נורמות חברתיות קשיחות, והחרדה מפני התמורות שמביאים עמם החיים. נציגתה הקיצונית ביותר של גישה זו היא העלמה קוקו, מנהלת התיכון לבנות, השוקדת על השלטת משמעת אחידה בקרב תלמידותיה. כל דרכיה של העלמה קוקו אומרות סיגוף ודיכוי היצר, הן כלפי האחרים והן כלפי עצמה. זאת בניגוד למנהל התחנה, המשעשע אותנו בכפל פניו, בהקפידו על כללי התקנון כלפי הנוסעים, בעוד שהוא עצמו חורג מהם להנאתו. העלמה קוקו מייצגת, אם כן,  את ההפנמה העמוקה ביותר של מוסר הפרובינציה. לא במקרה יוחד תפקיד זה למנהלת התיכון המקומי לבנות, באשר היא נציגת הממסד, המשמר את המסורת ומנחיל את ערכיה לדורות הבאים. ולא במקרה זוהי דווקא אישה המחנכת נשים, שכן מעמדן ותפיסת עצמן של נשים בחברה כלשהי הוא אחד המדדים העיקריים למידת שמרנותה או פתיחותה של אותה חברה.
       יוצאות דופן בעיירה הן דמויותיהם של המורה לאסטרונומיה וידידו, המורה למוזיקה. השניים נחשבים תמהונים, מכיוון שהם אוחזים בתחביבים יצירתיים ובלתי שגרתיים. האחד מקדיש את שעות הפנאי למחקר אסטרונומי חובבני, והשני חיבר סימפוניה, ומנסה בכל כוחו למצוא תזמורת שתנגן אותה. גם מקצועותיהם של שתי הדמויות הללו אינם מקריים, שכן האמנות והמדע הם תחומים החותרים מטבעם לחריגה מן המקובל והידוע, ודוחפים לשינוי הקיים. אלא שהחברה הפרובינציאלית, באופן טיפוסי, לא רק שאינה מכירה בערך המקוריות וההתלהבות של שני אנשי הרוח הללו,  אלא היא יראה מפניהם ומוקיעה אותם. גרוע מזה: שני המורים עצמם אינם משוחררים מהשפעתה המחניקה של העיירה. הם מצרים את צעדי עצמם ומשתדלים לרצות את שכניהם: "הם תמיד מאחורי הוילונות" אומר מירויו, "...כל העיירה מאחורי הוילונות... אפילו מתוך שינה הם רואים אותנו". דומה שלמרות הפן האותנטי  באישיותם הם אינם מודעים בשלמות לדיכוי שבו הם נתונים, ואינם מתקוממים כנגדו כל עוד ניתן להם לעסוק בתחביביהם. אהבת המדע או האמנות נשארת עבורם בגדר תחביב פרטי, ואינה מביאה אותם למודעות ערכית לגבי עצמם ולגבי העיירה.
      כפי שמתברר, הפרובינציאליות כגישה לחיים, עלולה להתגלות גם בקרב תושבי העיר הגדולה. גם מונה המודרנית, המכירה לכאורה את אורחות העולם הגדול, נתקפת בהלה נוכח התלהבותו של מירויו מן הצפייה בכוכבים. כמו שכניו לעיירה היא חוששת שהוא "מטורף", כיוון שאינה רגילה לגילויים של התלהבות אותנטית. גם אנשי החברה הגבוהה בקרבם היא חיה אינם רגילים לחפש מימוש עמוק לעצמיותם. באופן פרדוקסלי, דווקא אחרי שמונה נדבקת בהתלהבותו של המורה, היא מאמצת גם את ההרגלים הקרתניים שדבקו בו עצמו.  "מונה, את פרובינציאלית", אומר לה גריג, מאהבה העירוני,  כשהוא מאתר אותה למחרת בבוקר בעיירה: "את פוחדת מהשכנים, את פוחדת מה תגיד העיירה, את [באכזבה עמוקה] אשתו של מירויו".
     נציגו האמיתי של "העולם הגדול" הוא אכן גריג עצמו. גריג אינו רואה עצמו כחייב דין וחשבון לאיש. לכאורה הוא חי מתוך חירות מעשית ומחשבתית. אולם כאשר בוחנים את האלטרנטיווה הזאת מקרוב, מתברר שהיא ריקה מתוכן. גריג מתמכר לחיי נוחות ורווחה ובשונה ממונה, הוא אינו מנסה לחפש משמעות מעבר להנאות הרגע. הוא אינו מאמין באהבה, וגם אינו מסתיר זאת. הוא מקנא בכל ברנש שמעיף מבט בבת זוגו היפה, אולם דווקא במורה, שהעיר במונה רגש עמוק,  הוא אינו מקנא כלל – או כך לפחות הוא טוען. הקשר הזה הוא מחוץ להשגתו: "יש לי הרושם שכל מה שקרה" אומר גריג למונה, "כל מה שאת טוענת שקרה, לא היה כאן בעולם שלי, אלא אי שם הרחק... מה ההיגיון לקנא לאישה על כך שלילה אחד שכבה עם מאן דהוא על הדובה הגדולה?". ספק אם קוצר ההשגה הזה, העדר היכולת לחוות דברים לעמקם, ראוי להחשב כמצב של חירות פנימית. 
     התאהבותה של מונה במורה התמהוני  כרוכה בתשוקה לתחושת משמעות. אשת העולם הגדול, הנהנית מחידושיו הטכנולוגיים, לא שמעה מעודה על הדובה הגדולה, ואינה יודעת מיהם קפלר וקופרניקוס. אצל המורה הצנוע והאפרורי מתוודעת מונה  לראשונה לסקרנות אינטלקטואלית טהורה, חדורת רוח רעננה של פיוט ומסתורין. בכוח חישוביו גילה המורה כוכב חדש, וקיומו המופשט מוחשי בעיניו ממש:  "שום משקפת לא יכולה להגיע עד שם" הוא מספר, "אני רואה רחוק יותר, הרבה יותר רחוק. כשאני עוצם את עיני אני יודע בדיוק איפה הוא נמצא. אני מכיר את מסלולו. עוקב אחרי דרכו... הדרך שהוא מפלס מזה אלפי שנים... סמוי... בלתי נראה... בלתי ידוע...". לאו דווקא יכולתו המדעית של המורה שובה את לבבה של מונה, אלא תחושת ההתחדשות, המשמעות והחירות הפנימית המתלווה לחקירותיו: "איזה מן חיים את חיה אם אין לך זמן אפילו להסתכל בדובה הגדולה?" הוא אומר לה:
 "אלפי שנים, מאות אלפי שנים היא בשמים, כאן, ואת לא ראית אותה".
     (האיזכור במחזה  של האסטרונומים בני המאה השש-עשרה, יוהנס קפלר וקופרניקוס, אינו מקרי. תגליותיהם של השניים הובילו כידוע להכרה שכדור הארץ מקיף את השמש, ואיננו מרכז היקום. הכרה זו עמדה בניגוד להטפות הכנסייה ונתפסה על ידיה ככפירה. מאבקו המפורסם של ממשיכם, גלילאו גלילי, לפרסם את התגלית, נקבע בתודעה המערבית כאחד המאבקים המכוננים על חופש המחשבה, מאבק המסמל את המעבר מחשיבה דתית דוגמתית לחשיבה המודרנית הביקורתית).
    התוכן הרגשי הזה, הוא המאפשר לצעירה שלא ראתה מפות כוכבים מימיה להתעלות מן החשיבה הקונקרטית והחומרנית שבה היא מורגלת, לאורח חשיבה מטפורי. בתחילת הערב היא אינה מתרשמת מן האטלס האסטרונומי של המורה. "אני לא מבינה איזה קשר יש בין הכוכב לספר" היא אומרת. גם בהתבוננה בשמיים היא רואה את הכוכבים בפיזור כללי, סתמי למראה. כאשר המורה מגלה לה שהם ערוכים בקבוצות קבועות ובעלות שם, מונה נסערת עד עמקי נשמתה. פתאום היא מבינה שבין התופעות הרגילות, היומיומיות, ייתכנו קשרים סמויים מעין, המעניקים להן משמעות. כיפת הרקיע מתגבהת פתאום, ונמלאת רמזים לסודות גדולים ומופלאים. "הדובה הגדולה" הופכת למטפורה לכל אלה. "כל כך הרבה אנשים חיים בלי לראות אותה" היא אומרת למורה בהתבוננה בקבוצת הכוכבים הזוהרת."נדמה להם שהם חיים", משיב המורה.

מעט על הרקע לכתיבת המחזה
      יש המוצאים בכוכב בלי שם השתקפות סאטירית של המציאות החברתית ברומניה שעל סף עליית הפשיזם. הסופר והמחזאי היהודי-רומני מיכאיל סבסטיאן (1907-1945, Mihail Sebastian).נולד בעיירה בראילה שברומניה. שמו המקורי היה יוזף הכטר, אך את שם העט אימץ לעצמו עוד בטרם מלאו לו עשרים. כישרונו הספרותי ניכר בגיל צעיר, ועד מהרה נטש את העיירה הפרובינציאלית ועבר לבוקרשט הבירה, שם למד משפטים ופילוסופיה. במכתביו וביומנו, שנכתב מאוחר יותר, התייחס לאווירת הבורגנות המקומית המחניקה בעיירת הולדתו (שיכלה לשמש מקור השראה להווי העיירה בכוכב בלי שם). ואילו בוקרשט של אותם הימים כונתה בפי רבים "פריס הקטנה": עיר אלגנטית ומודרנית במונחי התקופה, שנהנתה מחידושי הטכנולוגיה, והתהדרה בשדרות נאות, אולמות קונצרטים, תאטראות ובתי קפה. למעשה היתה זו עיר של ניגודים, ששררו בה פערים חברתיים-כלכליים עמוקים; אלא שהאליטה האינטלקטואלית בעיר קיימה חיי רוח קוסמופוליטיים תוססים, כשעיניה, הנשואות למערב, חולפות גבוה מעל השווקים המזרח-אירופיים העממיים ומעל שיכוני הפועלים ושכונות העוני.
     סבסטיאן השתייך לדור הסופרים הצעירים של שנות השלושים- תקופה שנחשבת לתקופת פריחה בספרות הרומנית. ספרות זו שבין שתי מלחמות העולם צמחה על רקע המשברים המדיניים והכלכליים של התקופה, אך באופן פרדוקסלי התעלמה מהם. מרבית הסופרים הללו התמקדו בפסיכולוגיה של הפרט, בעיקר בהשפעת סופרים צרפתיים כמו מרסל פרוסט, אנדרי ז'יד, ז'אן ז'ירודו ואחרים. במבט לאחור ניתן לתהות על התחפרותם הסופרים הללו בהבטים הסובייקטיביים של המציאות, ועל התעלמותם מהשורשים החברתיים וההסטוריים של התופעות האנושיות שתיארו בתקופה כה גורלית. יש הרואים בכך ביטוי לשבר הרוחני בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ותגובת-נגד לרציונליזם האופטימי של המאה התשע עשרה - לאמונה שתבונתו של האדם מכוונת אותו באופן טבעי ובלתי נמנע לפעול לקידום המין האנושי. אמנם על פני השטח, שררה בקרב רבים מאנשי האינטיליגנציה הרומנית (כמו גם בארצות אחרות באירופה) תחושה שהם חיים בתקופה נאורה של פתיחות ערכית. אולם בעומקו של דבר, ניתן לראות ביצירה הספרותית של  הזמן ביטוי לתחושת יאוש עמוקה מיכולתו של האדם למצוא משמעות לחייו ולהשפיע על סביבתו.
     המשבר הרוחני הזה, שנתלווה לחוסר יציבות מדיני וכלכלי, הוליד בקרב הנוער הבורגני הלך רוח שראה בחיים הרפתקה חולפת, שיש ליהנות ממנה כל עוד  אפשר, במקום לבזבזם בחיפוש עקר אחר משמעות פנימית או תכלית. הלך רוח זה (המשתקף בדמויותיהם של מונה וגריג בכוכב בלי שם) היה קרקע פורייה לשגשוגן של אידאולוגיות קיצוניות, שהבטיחו תחושת משמעות חדשה. ואכן, רבים מן האינטלקטואלים הרומנים, ובתוכם עמיתיו וידידיו של סבסטיאן עצמו, נשבו עד מהרה בקסמי "משמר הברזל", התנועה והמפלגה הפשיסטית הרומנית שהיתה עתידה לעלות לשלטון. הם הלכו שבי אחר החזון הלאומני הסוחף שהציעה כמוצא מתחושת היאוש והעדר התכלית.
     סבסטיאן, שזכה להערכה רבה ברומניה בתחילת הקריירה הספרותית שלו- היה רחוק מן המגמה הזו, הן בשל מוצאו היהודי והן בשל נטיות אופיו. לאורך כל דרכו אחז בעקביות בתפיסת עולם דמוקרטית והומניסטית. באחד ממאמריו התייחס סבסטיאן למגמות המהפכניות של הזמן; הן הפשיזם והן הקומוניזם, כתב, חולקים מכנה משותף: מתן בכורה לקולקטיב על פני הפרט. בתמונת עולם זו אין מקום לעמדות אישיות וחשיבה עצמאית. "האדם במדים" הוא האידאל, והמדים ממלאים את מקום המצפון, התבונה והרגש. "מעולם לא קיבלתי אמיתות מוחלטות" כותב סבסטיאן. "ניסיתי תמיד לשמור על זכותי הצנועה אך הנחושה להבין את הדברים על פי ניואנסים ואבחנות דקות. אני מאמין באדם הפרטי".
    בשנות מלחמת העולם השנייה הוסיף סבסטיאן להתגורר בבוקרשט, וכיתר יהודי העיר היה נתון לרדיפות קשות. את כוכב בלי שם כתב בשנת 1944, וכדי להסתיר את זהותו היהודית ביקש ממכר נוצרי לחתום על המחזה בשמו. המחזה הוצג בבוקרשט וזכה להצלחה מידית (מאוחר יותר הוצג גם ברחבי העולם, וזכה למספר עיבודים קולנועיים). כוכב בלי שם הוא מיצירותיו הקלות יותר של מיכאיל סבסטיאן, אם כי  בדרכו הקומית הוא נותן ביטוי לתערובת של אהבת אדם ופיכחון מריר. בעת מלחמה ידועה נטייתם של  היוצרים והקהל גם יחד לאמנות המתרחקת מאימי ההווה. אולי משום כך מאומה בקומדיה הרומנטית הזו אינו מסגיר את העובדה שנכתבה  על ידי מחזאי יהודי באירופה, בשלהי מלחמת העולם השנייה. ההכרות עם נסיבות הכתיבה של המחזה מעוררת השתאות דווקא על יכולתו של המחזאי לכתוב יצירה כה חדורה תום, חמימות ואהבת אדם.

פסימיות והומור במחזה
      כוכב בלי שם הוא קומדיה פיוטית, שבה הרכבות והכוכבים נושאים משמעויות מטפוריות. רכבת האקספרס במחזה מעמתת את כל תושבי העיירה, אם גם בדרך קומית, עם דלותו ונידחותו של עולמן. תלמידת התיכון מגיעה לתחנה, חרף איסוריה של העלמה קוקו, כדי  להתבונן בנוסעים ולדמיין שהיא מושכת את תשומת ליבם. כאשר מנהל תחנת הרכבת מכוון את שעון הקיר המקולקל על פי תנועת הרכבות, הרי זו מטפורה קומית ליחס בין הפרובינציה לעולם הגדול. הוא מבלה את זמנו בהצדעה לרכבות, ומדמה בליבו שהוא לוקח חלק פעיל בתנועתן. הוא משתעשע ברעיון שהרכבת תעוכב בעיירה על ידי סופת שלגים, כך שיוכל להכריח את כל נוסעיה המפונקים להשתתף בפינוי המסילה. ואילו העלמה קוקו היתה מבקשת שהרכבת, אותה תזכורת לקיומו של העולם הגדול, לא תעבור כלל בעיירה. יום יום היא מגיעה לתחנה כדי למנוע מתלמידותיה לצפות ברכבות האלה. הן הרכבות מן העולם הגדול, והן הכוכבים שבשמיים מייצגים אופציות קיום רחבות יותר,  עולמות רחוקים ונכספים. ובה בעת הופכות המסילות – הן המסילות הקונקרטיות של הרכבות, והן המסילות המופשטות של הכוכבים – למטפורה למגבלותיו של הקיום האנושי.  שכן אפילו הכוכבים- אותן ישויות מסתורין זוהרות שמעבר להשגתנו נשמעים לחוקי טבע קבועים מראש, ולעולם אינם סוטים ממסלולם.
       ההומור במחזה כוכב בלי שם  מעודן, ולעיתים הוא לובש פנים עליזות, כמו למשל בסצנת ההכרות הבלתי מתוכננת בין גריג ומירויו, שני מאהביה של מונה. אך לעיתים עוקצו הביקורתי של המחזה מתחדד לכיוון הגרוטסקי. אחת התפיסות הקלסיות בתאוריה של הקומדיה רואה בצחוק של הקהל מחווה חברתית שמטרתה תיקון: הקומדיה מציגה בקווים מודגשים דמויות נוקשות, המקובעות בדפוסי התנהגות אוטומטיים, ואינן מסוגלות להתאים עצמן לאופיים הגמיש והמשתנה של החיים. הצחוק של הקהל בא לבטא את ההכרה בפגם, ואת הציפייה לתיקון המעוות. דומה שדמותה של העלמה קוקו מעוררת צחוק מסוג זה. המוסר הוויקטוריאני של הרווקה המזדקנת (טיפוס נפוץ בספרות כמו גם במציאות האירופית של המאה התשע עשרה)  עלול להיראות לצופה בן ימינו כדבר שעבר מן העולם. אלא שמעבר לסממניה המיושנים מייצגת הדמות הזאת חרדה עמוקה מפני החיים ויצריותם. אין פלא שגריג העשיר והנהנתן מקניט אותה באכזריות, שהנימה הקומית אינה מצליחה להסתיר. הסגפנות של העלמה קוקו, על סממניה הנוצריים, היא היפוכה המוחלט של ראיית עולמו שלו: "לנו אין זמן להיות מאושרים" הוא אומר באירוניה, "בקושי יש לנו זמן לחיות טוב. מאושרים הם אלה הנשארים כאן. להם 'מלכות השמים'". התנהגותה הגרוטסקית של העלמה קוקו היא תוצאה של הדיכוי העמוק ביותר- דיכוי עצמי. לכן רגע האמת שלה הוא אולי רגע האמת של המחזה כולו; כאשר היא נשארת לבדה עם מונה, היא נזכרת בעברה, ובאפשרויות שהיו אולי מקופלות בו. האמת החשופה מביאה עמה נדיבות פתאומית: "יקירתי, את יפה מדי. תברחי... עצוב כאן".
      בשונה מן המצופה בקומדיה, הסוף בכוכב בלי שם אינו מביא עמו גאולה. למרות הכול מונה היפה עוזבת את מירויו, וחוזרת עם גריג לעיר. המחזה יוצר בנו אמביוולנטיות לגבי בחירתה. אין זו  בחירה פשוטה בין אהבה לממון, בין חיים חדורי משמעות לחיי נוחות וזוהר. אמנם,לאור הכוכבים ראתה מונה את הפוטנציאל שהיה גלום פעם במירויו, אולם  לאור היום הוא בעיקר מורה אפור, החרד מנזיפות המנהלת ומרכילות השכנים. ואילו הרצאתו הנלהבת של ידידו, המורה למוזיקה, שנראתה רעננה ומרתקת בליל אמש, חוזרת על עצמה בבוקר מילה במילה, למגינת ליבם של הנוכחים. בעל כורחה נוכחת מונה במה שמעוללת המציאות הפרובינציאלית לכוחות הנפש היצירתיים ביותר. בסיום המחזה, אחרי שהיא עוזבת  את העיירה, חוזר המורה לשולחן עבודתו כדרכו תמיד, ומנסה להתרכז בעבודתו המדעית. אלא שבעידן הרכבות, עידן המדע והטכנולוגיה המודרניים, נראים מאמציו של המדען החובב והמבודד הזה כדבר שאבד עליו הכלח. דיוקניהם עתירי הסמליות של קפלר וקופרניקוס, מדענים פורצי דרך, תלויים בחדר מעל לראשו כעין אמירה אירונית על הדמות ומצבה.
    
על ההצגה בתאטרון "קרוב"
      ההפקה של תאטרון "קרוב"  בבימויו של ניקו ניתאי, מדגישה את הפן הקומי והאופטימי של המחזה. כדברי הבמאי, "כוכב בלי שם הוא למראית עין קומדיית מצבים וסאטירה על המוגבלות הפרובינציאלית ועל האטימות הרגשית של בעלי הממון. אבל למעשה זהו מחזה על העימות בין החלום למציאות, בין הריחוף לזחילה על הקרקע, בין אהבה לשגרה. הפרובינציאליות האטומה היא על זמנית, אבל גם החלום והאהבה הם נצחיים". כדי להדגיש תפיסה זו קבע ניתאי את ההפסקה בן שני חלקי ההצגה במקום בלתי צפוי: "קבעתי אותה לא במקום שבו מסתיימת המערכה במחזה" הוא מספר, "אלא ברגע שבו מסיים המורה למוזיקה לנצח על הסימפוניה שלו, באולם קונצרטים דמיוני עם תזמורת גדולה וקהל, שקיימים באופן מוחשי בעיני רוחו. מחיאות הכפיים של הנוכחים על הבמה ובאולם התאטרון הממשי באות לייצג את הצלחת החלום".
      ההפקה של תאטרון קרוב נאמנה בדרך כלל לטקסט ולהוראות הבימוי המקוריות, כולל סממני המקום והזמן: עיירה מזרח אירופית שכוחת אל מתחילת המאה העשרים. סממנים אלה מתבטאים בעיצוב הבמה והתלבושות ובגינונים של הדמויות. ניתאי, שגם תרגם את המחזה לעברית, חתר לשמור על פשטותו הלשונית: "השפה של סבסטיאן", כדבריו, "היא שפה מבריקה, קולחת, אך לא גבוהה. ניסיתי להעביר את הקלילות והפשטות שבמקור אל השפה העברית העכשווית".
     בעיצוב הבמה, לעומת זאת, חרג ניתאי מהוראות המחזאי. על פי הוראות אלה יש למקם את רציף הרכבת ואת חלון ביתו של המורה בעומק הבמה, ברקע. ואילו בהפקה של תאטרון "קרוב" הם ממוקמים בקדמת הבמה. "תחנת הרכבת וגם חלונו הצר של בית המורה הם הפתחים לברוח, ולו לרגע, לעולם אחר, בלתי מציאותי, אך נשגב ומופלא" כותב ניתאי. על ההחלטה לקרב את הרציף לקהל הוא כותב: "פסי הרכבת, הקרובים כל כך למושבי הצופים, מאפשרים להם לחוש את הריגוש ואת המעוף של הרכבות החולפות על פניהם אל עולם זוהר ובלתי מושג". היפוך הכיוונים הוא בחירה עיצובית בעלת השלכות משמעותיות. במחזה העוסק בין השאר בכוחו של הדמיון, יש משמעות רבה לקו האופק, עליו יכולים הצופים להשליך מדמיונם שלהם את נוף הרכבות המתרחקות. הבחירה שלא לנצל את קו האופק מפסידה פוטנציאל זה. לעומת זאת, הבחירה לקרב לקהל גם את חלון ביתו של המורה משרתת את האינטימיות של התמונה. "קירבת החלון והשחקנים שלידו לקהל מקלה עליו להקשיב לטקסט הפיוטי שנאמר מול החלון, ומאפשרת לשחקנים משחק אינטימי, קולנועי במהותו" כותב ניתאי.
    בכל הצגה, למחזאי ולבמאי יש היכולת להעביר מסרים שהדמויות עצמן אינם מודעות אליהם. האפקט הנוצר, כאשר הקהל מודע לדברים שהדמויות אינן רואות מכונה אירוניה דרמתית. האירוניה הדרמתית מטעינה את ההצגה במשמעויות נוספות ומקנה לה מורכבות. כך למשל, עבור הצופה בן-זמננו, אופייה המיושן של העיירה מתיישב עם מצבן התודעתי המסוגר של הדמויות: העדר מודעות פסיכולוגית וחברתית. מירויו וידידו, המורה למוזיקה, נלחמים על קיום תחביביהם, אך ספק אם הם מודעים למשמעות הערכית העומדת בבסיס מאבקם - מאבק על חירות המחשבה ועל ביטוי עצמיותם הייחודית. על כל פנים הם אינם רואים בו מאבק שיש לו משמעויות חברתיות רחבות. אופייה המדכא של העיירה נתפס מעיניהם כמצב דברים שלא ניתן לשנותו, ועזיבתה של מונה - כגזירת גורל ידועה מראש. תפיסה פטליסטית זו משותפת לכל הדמויות במחזה. פוטנציאל אירוני רב גלום גם בדמויות כמו גריג והעלמה קוקו. דמויות אלו מותירות לשחקן מרווח פרשני רחב, דווקא בשל הפוטנציאל הקומי הגלום בהן. החזות הצינית המרוחקת של האחד והעצבנות הגרוטסקית של השנייה מרמזות על תכנים רגשיים שהדמויות אינן מודות בהם או אינן מודעות להם. השחקן המגלם דמויות כאלה צריך לתמרן בין הבלטת הגיחוך שבהתנהגות החיצונית לבין רימוז למשמעויות הרגשיות הסמויות. עד כמה הוטענה ההצגה במשמעויות אירוניות מעין אלה ישפוט הצופה עצמו.
     כוכב בלי שם של תאטרון "קרוב"  שומרת על אפיו הפיוטי ועל המיזוג העדין בין הקומי והטרגי בין אהבת אדם ופיכחון, בין הומור ועצב נטול כעס. בסופו של דבר, דומה כי הקומדיה הזאת מציגה חזון פסימי לגבי יכולתם של בני אדם לחרוג מאורחות החיים והחשיבה שלהם, ולממש את חלומותיהם. סיום העלילה כמו תומך בטענתו של מירויו, ש "אף אחד לא עבר מכוכב לכוכב, אף כוכב לא סוטה מדרכו לעולם". ובכל זאת המחזה וההצגה משפיעים חמימות, שמקורה במשאלת הלב המפעמת ברבות מהדמויות, ומוצאת את גילוייה הפיוטי בעמידה מול החלון הפתוח בליל כוכבים. עצם קיומם של החלומות, לא מימושם, מעמיק את אנושיותן של הדמויות: רצונן להאמין שבני אדם מסוגלים לחרוג ממסלולם הרגיל, שמהלכיהם אינם דטרמיניסטיים (קבועים מראש) כמו אלה של גרמי היקום הדוממים, חסרי התודעה.

 


 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.