טיול לכוכב הגבינה

מחזה, בימוי, עיצוב ומשחק:
חנוך רעים, יואב בר-לב

מאמר מאת מילאת ביברמן

על ההצגה: עולם ומלואו על ספסל עץ פשוט
    
  ההצגה טיול לכוכב הגבינה מציגה סיפור קטן, פשוט ומעורר הזדהות: שני ילדים בודדים מאוד, גיל ושאול, נפגשים בגינה ויוצאים למסע דמיוני בחללית. תוך כדי ויכוחים, הסכמות והמצאות לרוב הם מגיעים לכוכב שומם שעשוי כולו מגבינה. במהלך ההרפתקה המשותפת מתברר להם שהפכו בעצם לידידים.
      טיול לכוכב הגבינה היא הצגה מינימליסטית: היא נוצרת באמצעים בסיסיים ביותר, כפי שקורה במשחקי דמיון של ילדים: אין בה תפאורה, אביזרים או תלבושות מיוחדות, מלבד ספסל קטן ושני כובעי טייסים. אבל דווקא מינימליזם זה הוא מקור קסמה של ההצגה: הוא אינו נובע מאילוצים תקציביים או ארגוניים, אלא מבחירה אמנותית מכוונת של היוצרים; כיוון שזוהי הצגה על עולמם של ילדים, עולם שיש בו מקום מרכזי למשחקי דמיון, בחרו היוצרים ליצור את ההצגה באמצעים הדומים לאלה של משחק ילדים. הם  בוראים לעינינו עולם שלם תוך שימוש בגוף, במילים ובקומץ אביזרים: ספסל מונף אל-על, שתי רגליים או יד שמציצות מאחורי הקלעים. אפילו הסאונד הוא על טהרת קולם הטבעי של השחקנים: טרטור של טלפון, הד העולה מתוך בור של גבינה או שיר קצבי מדבק.
     באמצעים אלה גורמים השחקנים גם לנו, הצופים, להשלים בדמיוננו את החסר על הבמה, כעין שותפים סמויים למשחק הילדים. בה בעת, כצופים מן הצד, אנחנו מתפעלים מן היכולת הילדית - ולמעשה האנושית בכלל - להתעופף ממציאות היומיום האפורה באמצעים מצומצמים כל כך אל מחוזות של קסם ושעשוע.

אבל הנושא העיקרי בטיול לכוכב הגבינה הוא הצורך בידידות והקשיים הכרוכים בכך. באופן טבעי, זהו נושא מרכזי בהצגות ילדים רבות. ערכה של הצגה זו נובע מיכולתה להציג את הנושא כמו דרך עיניהם של הילדים עצמם. גיל ושאול הם שניהם ילדים מנודים, שהתנהגותם מעידה על קושי חברתי. אבל עם התפתחות היחסים בינהם המחזה אינו שם בפיהם דברי לקח ומוסר השכל: הוא פשוט עוקב אחר התנהגותם ברגעים קטנים של חולשה, כעס, ביישנות ושמחה, ומניח לצופים, צעירים כמבוגרים, להסיק את מסקנותיהם מתוך צחוק והזדהות. 


מילים שיוצרות עולם
  אחד הגילויים הנפלאים שמזמנת ההצגה הוא שגם במילים אפשר לשחק ולהשתעשע: אמנם אי אפשר להחזיק אותן ביד, אבל יש להן צליל, וגם צורה וצבע נזילים ורבי פנים בדמיון. לפיכך הן "חומר" זמין ובלתי נדלה למשחקים: ואכן, חלק מן המשחק של גיל ושאול מבוסס על שימוש יצירתי במילים. הם משתעשעים בתוכן ובצליל של המילים, ויוצרים מהן משמעויות חדשות ומפתיעות. משחקי המילים שלהם נחלקים לכמה סוגים:

• הלחמים, כלומר שילוב של שתי מילים למילה אחת. אנו מכירים הלחמים רבים מן השפה היומיומית, כגון דחפור, רמזור. במחזה מופיעים משחקי מילים רבים על בסיס  של  הלחם: "גְּבִיטֶרִינָר" (גבינה+וטרינר), "גּבִינטֶלַטוֹר" (גבינה+אינסטלטור), "גּבִינוֹף" (גבינה+נוף).

• דמיון צלילי בין מילים, שיוצר קשר תוכני בינהן. למשל:

גיל: למה יש בגוטג'  גושים?
שאול: זה גורים של קוטג'.

• ההמצאה של כוכב הגבינה  עצמו קשורה באסוציאציות מילוליות:

גיל: גבינה בחלל?
שאול: למה לא, אנחנו על שביל החלב.

בהמשך מפתחים הילדים עולם שלם סביב שמות וסוגים של גבינות, שמזכירים להם תופעות גיאוגרפיות או  שמות של רחובות. כך זה נשמע למשל, כאשר שאול מסביר לגיל איך למצוא את הדרך הביתה:

צריך ללכת כל הזמן בשביל גבינת העיזים. הוא עובר את הרי הגבינה המשולשת, חוצה את נחל הגבינה המותכת, ממשיך בשדרה התשיעית, שדרת התשע-אחוז עד בִּיצת הקוטג', נשאל שם, כבר יגידו לנו… צריך למצוא את שביל גבינת העיזים... מֶה מֶה מֶהההה  [הם צועדים על השביל ומקשיבים לפעיות השונות הבוקעות ממנו].

על בדידות וידידות
       גיבורי ההצגה טיול לכוכב הגבינה הם, כאמור, שני ילדים חסרי ביטחון ובודדים שמצליחים בסופו של דבר להתיידד. שני הילדים שונים מאוד באופיים: גיל, שהילדים קוראים לו "גיל המגעיל" מתנהג באופן בלתי חברותי: הוא משחק מחבואים רק עם עצמו, ומסביר שזה עדיף, כי כך הוא "תמיד המנצח". שאול, לעומת זאת, נראה כילד תמהוני המחזר אחרי ילדים אחרים ומציע להם חברות, סוכריות ומשחקים דמיוניים. הילדים לועגים לו ומכנים אותו "שאול המעופף", ולכן הוא מסתובב לבדו, ומנהל שיחות טלפון דמיוניות.
      למרות השוני בין שני הילדים, שניהם היו רוצים למצוא לעצמם חבר. ההתנהגויות שלהם משקפות דרכי התמודדות שונות עם בדידות דומה. גיל מכחיש את הבעייה ומתנהג באופן מסתגר ותוקפני, ואילו שאול חושף את מצוקתו ומחזר אחרי הילדים בלהיטות יתר, כשהוא מתעלם מדחיות ומעלבונות. לאט-לאט משנים שני הילדים את יחסם זה לזה, כל אחד על פי דרכו . עם זאת הם שומרים על תכונות אופיים, וגם על מידה מסויימת של חוסר ביטחון מעורר אהדה  - מה שמקנה למחזה אמינות: הם אינם הופכים את עורם בן יום. ולא במקרה יש בהצגה רגע של בילבול זהות: לצורך המשחק קוראים הילדים זה לזה באותו שם דמיוני -"הֶרץ" - ופתאום כל אחד מהם חושש, שאיבד את עצמיותו והפך לילד האחר; התיידדות היא תהליך המשפיע על זהותו של כל צד, ויכול ליצור בלבול וחששות על רקע זה.
       ההתפתחות שעוברים גיל ושאול מתרחשת במידה רבה הודות להזדמנות השנייה שהם מעניקים אחד לשני; הם אינם מתיידדים מיד: בתחילה שאול מגיע כדרכו עם הצעות נלהבות וסוכריות, וגיל מגרש אותו כמנהגו עם כל הילדים. רק כעבור כמה ימים הוא מגלה לעצמו ולנו:

גיל: לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי הולך עם שאול לטיול. אם במקום להגיד לו – לך  מפה, הייתי אומר לו: כן, אני רוצה לבוא אתך לטיול".
שאול (מכניס ראש לבמה): אתה רוצה?

ברגע קטן ומקסים זה מתרחש המפנה העלילתי בהצגה, מפנה שהוא ספק תיקון בדמיונו של גיל, ספק קיצור דרך תאטרוני להמשך העלילה .
     כך, למעשה, מציעה ההצגה גם לילדים בקהל לתת הזדמנות נוספת לשני גיבורים, ולשנות את האופן שבו הסתכלו עליהם בראשית ההצגה. אם גיל מכונס מדי בעצמו, הרי ששאול חברותי יתר על המידה. אנו שואלים את עצמנו: ממה נובעות ההתנהגויות הקיצוניות של שני הילדים? לעיתים קרובות מעידות התנהגויות "מוזרות" כאלה על קושי. ההצגה מאפשרת לנו להזדהות עם קושי זה, ולהכיר חלקים שונים באישיותם של גיל ושאול לאורך ה"מסע": פגיעוּת ותוקפנות כמו גם חמימות וכושר המצאה.

"גיל המגעיל" ו"שאול המעופף"
לשתי הדמויות בהצגה יש כינויי גנאי שהצמידו להם ילדי השכונה – תופעה נפוצה בקרב ילדים, ולא רק בקרבם. מה משרתים  כינויי גנאי כאלה, ומה השפעתם? הכינויים קשורים בהתנהגות יוצאת דופן, שהילדים האחרים אינם מבינים, ושמעוררת בהם דחייה, כעס, לגלוג, ואולי גם חשש. כינוי מסוג זה מצביע על  מרכיב אחד בולט בהתנהגותו של הילד. כך הוא עוזר לילדים האחרים לקבוע עמדה כלפי אותו ילד ואף להצדיק אותה.
 כינוי שלילי משרת לעיתים גם דימויים העצמי של הילדים האחרים: על ידי כך שהם מגנים את האחר, הם מרגישים את עצמם נעלים עליו. תופעה זו ניכרת גם אצל גיל ושאול עצמם, שתוך כדי  ריב בראשית ההצגה מטיחים זה בזה את כינויי הגנאי המקובלים בשכונה.  
      על פי רוב כינויים כאלה יש להם בסיס כלשהו במציאות, אבל הם אינם סתם "מתארים" מציאות. הם מעניקים לה פרשנות ומשפיעים עליה. הם מדגישים צד מסויים בהתנהגות הילד (או האדם), קובעים עמדה כלפיו ומנציחים אותה. באופן כזה הם מונעים מראש דרכי הסתכלות אחרות על אותו ילד.
      הידידות הנרקמת בין  שני הילדים מחלצת אותם מהכינויים שדבקו בהם (ואולי גם לכך נועד שם המשחק הזמני המרשים "הרץ"), ומעניקה להם ולנו הסתכלות חדשה זה על זה ועל עצמם.

לטוס עם הדמיון
     דרך המשחק הדמיוני מתיידדים גיל ושאול בהדרגה. בשניים הכל מעניין יותר: הדמיון ממריא גבוה יותר, וכל אחד משלים ומחזק את חברו. הם נהנים אפילו (ואולי במיוחד) מהסכנות, ומפתיעים זה את זה ברעיונות חדשים, כגון סוגי גבינה מרעישים: "גבינת רעל כחולה" או "גבינה אינדיאנית עם נוצות".
      עולם הדמיון הוא עולם חופשי ופרטי, רגשי ומלא המצאות, שבו אנו עושים ככל העולה על רוחנו. לפעמים זהו גם עולם שמסייע לנו להתקרב לאחרים ולהכיר אותם. שיחה על כך עם הילדים לאחר ההצגה מזמינה, כמובן, משימות יצירתיות כגון ציור של עולמות פלאיים וכוכבים מוזרים כיד הדמיון הטובה.

סל תרבות ארצי - הוצאה לאור
מנהלת התכנית - ברוריה בקר

סדרת פרסומי הכנה
אודות מופע/תאטרון
עורך ראשי: דורי מנור

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.