משחקים בחצר האחורית

מחזה מאת עדנה מזי"א
בימוי ועריכת וידאו: נעם שמואל
תפאורה: אביטל להט
מוזיקה: אורן אלדור
תאורה: יחיאל אורגל
שחקנים: יפתח אופיר, מורן קל, ארז כהנא,ליאור רוכמן, חני פירסטנברג

מאמר מאת מילאת ביברמן

המחזה "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א, מבוסס על מקרה ידוע של אונס קבוצתי שהתרחש בקיבוץ שמרת בשנת 1988. המחזה עלה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1993, ומאז זכה לביצועים שונים בארץ ובעולם. מאמר זה נכתב בעקבות ההפקה של  תיאטרון הקאמרי, אך כיוון שהוא עוסק בסוגיות בעיקר הנובעות מהמחזה עצמו, הוא רלוונטי בעיקרו גם לגבי ביצועים אחרים של המחזה.
   ההצגה "משחקים בחצר האחורית" עוסקת כמובן באלימות מינית, אך בד בבד היא מזמנת דיון רחב יותר בשאלות מוסר בסיסיות, הקשורות בזכויות אדם ובאחריות אישית מול לחץ קבוצתי. כוחו של המחזה  בכך שהוא מציג תמונה חברתית אמינה ומורכבת, שמסעירה את הצופים ומזמנת דיון נוקב בתחום שיש לגביו בלבול מוסרי ודעות קדומות.
      לכאורה, קיימת תמימות דעים שאונס הוא פשע חמור. אבל בפועל, תמימות דעים זו מתקיימת בעיקר במקרה הפשוט של אונס המבוצע על ידי עבריין או חבורת עבריינים כנגד קורבן תמים ואקראי. אלא שההצגה "משחקים בחצר האחורית" מאפיינת את הדמויות באופן שונה, ועל ידי כך מסבכת את התמונה. הנאנסת מוצגת כנערה מרדנית ופרובוקטיבית המבקשת ביודעין את חברת הנערים (בעיקר את חברתו של אחד מהם). ואילו הנערים האונסים נראים כנערים נורמטיביים, מתבגרים טיפוסיים מבתים טובים. עיצוב זה של הדמויות מביא רבים מן או הצופים לידי חוסר בהירות ערכית, וכך מעלה אל פני השטח עמדות שוביניסטיות, גלויות או סמויות, הקיימות אצלם. הוא מטשטש בתודעתם את ההכרה בחומרת הפשע ובאחריותם של האנסים, ומעודד אותם להטיל את האחריות למקרה דוקא על הנערה. מורכבות זו מחדדת את השאלות האתיות שמעורר הנושא ומאפשרת לצופים לבחון לעומק ובאופן בלתי אמצעי את עמדותיהם לגביו.  
       אולם במורכבות זו טמונה גם סכנה: צפייה בהצגה ללא דיון רציני לפניה ובעקבותיה עלולה לא רק להעלות אל פני השטח עמדות שוביניסטיות ואנטי הומניסטיות אלא גם לחזק אותן. מחקר שנעשה על תגובותיהם של תלמידים על ההצגה הראה זאת בעליל: אחרי הצפייה בהצגה, חלק מהתלמידים שהשתתפו במחקר נטו להטיל על הנאנסת את האשמה ואת האחריות יותר מכפי שנטו לכך לפני הצפייה.  כדי למנוע השפעה מעין זו, אין מנוס מלקיים דיון סביב ההצגה הן לפני הצפייה בה והן אחריה. הדיון המקדים צריך להיות שיח ערכי עקרוני, שיבסס בקרב קבוצת הדיון עמדה מוסרית משותפת, כנקודת מוצא וכבסיס לדיון שייעשה בהמשך, אחרי הצפייה בהצגה. ואילו הדיון שאחרי הצפייה יעסוק בהצגה עצמה, תוך ניתוח ביקורתי של הרגשות והלבטים שהיא מעוררת. מטרתו תהיה לגרום לתלמידים לבחון את עמדותיהם-שלהם באופן ביקורתי, והפעם לא דרך דיון מוסרי מופשט (שבו קל יחסית להגיע להסכמה)  אלא ביחס למקרה מוחשי ומורכב.

הדיון בהצגה: המוסר כמערכת ערכים מוחלטת 
    הדיון בהצגה הוא מוסרי והומניסטי בעיקרו. עליו לתת ביטוי להתלבטויות הערכיות של המשתתפים בו, אך בה בעת הוא צריך להתבסס על מערכת ערכים ברורה ומוסכמת. לפיכך חשוב להבהיר כבר בתחילתו את התשתית הערכית שלאורה אנו שופטים את הדברים: מהם ערכים הומניסטיים, על מה הם מבוססים ונגד מה הם יוצאים. חשוב להסביר גם מושגים אחרים הנתפסים אולי כמובנים מאליהם, כגון שוביניזם ודרוויניזם מוסרי (ראו בהמשך).
      שכן, קושי מרכזי בדיון הטעון שמעוררת ההצגה הוא העדר תפיסת עולם מוסרית ברורה בקרב המשתתפים בו –  מבוגרים ונוער גם יחד. המחזה משקף לא רק את הבלבול והעיוורון מוסרי של דמויותיו הראשיות – חבורת מתבגרים אקראית, אלא גם את האקלים הערכי של החברה שבה אנו חיים; אקלים נטול הנהגה רוחנית, שבו המוסר נתפס כדבר יחסי – עניין של טעם וריח; מציאות שבה מגמות כוחניות וציניות בעולם הפוליטי מקבלות לגיטימציה ומשפיעות ברוח זו על יתר המערכות החברתיות; אקלים שבו מקור ההשפעה העיקרי עבור רבים מבני הנוער ואף המבוגרים הוא אמצעי התקשורת, הגדושים מודלים אלימים, או כאלה המציגים את חירות היצרים כערך עליון. הורים ומורים עלולים לחוש חסרי אונים מול מגמות אלה בשל עוצמתן, בשל החשש להיתפס כמטיפניים וכמנותקים מן המציאות העכשווית, ובעיקר –  משום שהם עצמם נתונים להשפעות הזמן, ואינם בטוחים בעמדותיהם הערכיות.
      הדיון בהצגה הוא הזדמנות לעמוד כנגד המגמות אלו, השוללות את ערכי ההומניזם או רואות אותו כמערכת ערכים בלתי מחייבת. תפקידו להבהיר קווים אדומים מבחינה מוסרית, שאינם עניין יחסי, ואסור שיהיו נושא למחלוקת. המקרה המוצג עשוי אמנם לעורר פרשנויות פסיכולוגיות שונות לאופיין ולרגשותיהן של הדמויות. אבל שיפוט האונס כפשע, ושיפוט האונסים כאחראיים למעשיהם, אינם יכולים להישאר מוטלים בספק. כבעלי תפיסת עולם הומניסטית, עלינו להציג עמדות חד משמעיות בנושא זה, הנוגע לכיבוד זכויות אדם בסיסיות.

שגיאות שחשוב להימנע מהן  בשיח על ההצגה

שיח מטיפני. עמדות החלטיות מצדנו אין פירושן שהשיחה עם התלמידים צריכה לקבל צורה של הטפה. להפך, דרך זו תחמיץ את ההזדמנות החינוכית הגלומה בדיון. חשוב לקיים את השיחה באופן שיזמין את התלמידים להעלות בגלוי את ההתלבטויות שההצגה עוררה בהם. במהלך השיחה כדאי להפנות אל התלמידים שאלות נוקבות ואף פרובוקטיביות, ולאפשר להם להביע את דעותיהם השונות ולהגיב זה על דברי זה. האתגר העיקרי בעבורנו הוא כמובן ההתמודדות עם עמדות בעייתיות מבחינה מוסרית, עמדות שבגיל זה, לפחות, נובעות בדרך כלל מבלבול ומאובדן דרך יותר מאשר מהשקפת חיים מגובשת. רק ליבון גלוי של עמדות וספקות כאלה יאפשר תהליך של שינוי תודעתי, ולכן חשוב שהתלמידים ירגישו די חופש לבטאן.

 שיח נזיל שאינו מושתת על ערכי מוסר ברורים. עם זאת אסור שהדיון ייגרר לקיצוניות השנייה: למצב שבו כל הדעות הנשמעות מקבלות לגיטימציה, והמוסר נתפס כמערכת יחסית ואישית, בדומה לטעם אסתטי. על המורה להיעזר בתגובות התלמידים כדי לחדד את הדיון, אך להגיב עליהן ולהשתמש בהן לצורך הצגת הנושא  מנקודת המבט ההומניסטית. ההתמודדות עם עמדות בעייתיות מבחינה אתית תיעשה לא על דרך הגינוי, כמובן, אלא על ידי ניתוח ענייני של ההנחות העומדות בבסיסן וחשיפת הפער בינן לבין ערכי ההומניזם שנידונו בכיתה לפני הצפייה בהצגה. בשל האופי המסעיר והמבלבל של ההצגה, ומן הסתם גם של הדיון, חשוב להקצות זמן-מה גם לסיכום מנקודת המבט ההומניסטית.

סטייה לנושאים לא רלוונטיים. יש להימנע מכך שהדיון בהצגה יסטה לכיוונים לא רלוונטיים או בעלי חשיבות משנית, מכיוון שבמקרה כזה נחמיץ את הדיון האתי, שהוא כאן לב העניין. כך למשל, פרטי המקרה הממשי שאירע בקיבוץ שמרת (שהמחזה מבוסס עליו באופן חופשי, תוך סטיות רבות מן העובדות ההיסטוריות) אינם רלוונטיים לדיון, ואין כל צורך להרחיב עליהם את הדיבור. די באזכור חטוף של המקרה. כך גם לגבי מקרים אחרים, דומים יותר או פחות, המדווחים מדי פעם באמצעי התקשורת. הסטת הדיון לכיוונים אלה הופכת את הדיון לכללי מדי או לרכילותי, ומייתרת את ההצגה. כדי להפיק תועלת מהצפייה בהצגה עלינו להתעמק ביצירה התאטרונית שלפנינו: בפרטי המקרה כפי שהם מוצגים בה, על כל מורכבותם, ובשאלות שהיא עצמה מעלה.

בלבול בין פרשנות פסיכולוגית לבין שיפוט מוסרי. לכל אחת מן הדמויות במחזה יש כמובן רקע ומניעים פסיכולוגיים. כל אחת מהן נתונה לסבך של לחצים, פיתויים, מצוקות ובלבול. חלק מהגורמים הללו עולים בבירור (כגון הצורך של הנערים להשתייך לחבורה וכניעתם ללחץ הקבוצתי), וחלקם עולים במרומז, וניתן להשלימם רק על ידי ספקולציות (כגון הרקע המשפחתי הבעייתי של הנערה, שהמחזה אינו מציג אלא מרמז עליו בלבד). חשוב לזכור שהבנה בסיסית של  הדחפים והמצוקות של  הדמויות היא חיונית להעמקת הדיון, אך אין בה כשלעצמה משום צידוק או גינוי למעשיהן. מבחינה אתית, השאלה המרכזית אינה אילו רגשות ודחפים מנחים את התנהגותו של אדם, אלא עד כמה הוא מכבד במעשיו את טובת האחרים, ובראש ובראשונה את זכויותיהם הבסיסיות.
    בדומה לכך, אין לבלבל בין חמלה לבין הכרה בזכויות אדם. הגינוי למעשה האונס אינו מתבסס רק על רגש החמלה כלפי הקרבן אלא בראש ובראשונה על הכרה בזכויות האדם שלו. רגש החמלה, כמו כל רגש אחר, הוא תופעה חמקמקה וסובייקטיבית שאינה יכולה לשמש בסיס יציב לחינוך מוסרי. חינוך כזה צריך להתבסס על הכרה תודעתית בחובותינו כבני אדם, חובות שאינן משתנות כתוצאה ממצב רגשי כזה או אחר, ויש לשמור עליהן בכל מקרה, אם ניעורו בנו רגשי חמלה והזדהות ואם לאו. מסיבה זו, כשדנים ביצירות כמו "משחקים בחצר האחורית"  חשוב לקיים דיון מוסרי עקרוני, ולא להסתפק בשיח המבוסס על הזדהות רגשית עם הקורבן.


הכנה לצפייה בהצגה: דיון בשאלות מוסר עקרוניות

עיקר ההכנה להצגה יהיה דיון  בהנחות היסוד של המוסר ההומניסטי, שהן הבסיס לדיון בכל שאלה מוסרית, כולל שאלות הנוגעות ליחסים בין המינים. לכאורה אלה הם דברים מובנים מאליהם, אך לעתים מתברר, שדיון בהם הוא הכרחי כבסיס לשאלות מוסריות ספציפיות יותר הנוגעות ליחסים בין המינים. כדי שהדיון לא יישאר ברמה מופשטת ומרוחקת, רצוי  להמחישו באמצעות דוגמאות לדילמות אתיות (ניתן לבקש מהתלמידים עצמם להכין דוגמאות כאלו ולהציגן בפני חבריהם).
       הומניזם (מלשון human) הוא גישה פילוסופית-מוסרית המעמידה במרכזה את האדם: לפי גישה זו, לכל אדם באשר הוא אדם יש זכויות בסיסיות שאין לשלול אותן בשום תנאי, ובהן הזכות לחיים, לכבוד, לחירות, לבעלות על רכושו ועוד.  כל בני האדם זכאים לזכויות אלה באופן שווה, ללא קשר לגיל, מין, דת, השתייכות גזעית או אתנית, מצב השכלתי, יכולות פיזיות או עמדה חברתית. השמירה על זכויות אלה היא ערך עליון, ופגיעה בזכויות אלה היא בגדר עבירה, להוציא מקרים מיוחדים, שבהם יש עדיפות לזכויות אדם אחרות (למשל, שימוש באלימות, כלומר פגיעה בביטחונו של האחר, מותר לצורך הגנה עצמית וגם זאת באופן מידתי. כמו כן, כליאתו של פושע , כלומר הגבלת חירותו, מותרת ואף נדרשת). במישור היחסים בין המינים נגזר מהנחות היסוד ההומניסטיות הערך של שוויון זכויות בין המינים, כולל הזכות לכבוד, לחירות, וכמובן לבעלות בלעדית של אדם על גופו.
       אחד מביטוייו המוקדמים והנוקבים ביותר של המוסר ההומניסטי מופיע בעשרת הדברות, באותן מצוות המתייחסות ליחסים שבין אדם לחברו ("לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", "לא תענה ברעך עד שקר", "לא תחמוד"). במקומות רבים אחרים במקרא מופיעים ציוויים נוספים בעל אופי הומניסטי, כמו החובה לשמור על טוהר המשפט והחובה לדאוג לזכויות בסיסיות שונות של היתום, הגר, האלמנה וחוליות חלשות אחרות בחברה (גם התובעת במחזה שלפנינו מתייחסת בדבריה לציוויים תנ"כיים אלה). עם זאת, המוסר ההומניסטי אינו קשור באמונה באל ואינו מבוסס על שכר ועונש ממקורות עליונים. השמירה על זכויות האדם נעשית קודם כול לשם עצמה, מתוך כבוד בסיסי לאדם. אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, בלי הבדל מין וגיל, היא זכותו של אדם לריבונות מלאה על גופו. זכות זו היא בסיסית עוד יותר מזכותו לבעלות על רכושו, ודומה בערכה לזכותו לחיים. מעשה אונס הוא הפרה קיצונית של זכות זו  ופגיעה חמורה בכבוד האדם, ומשום כך הוא נחשב לפשע חמור ביותר.
     ההומניזם הוא ניגודן של מערכות ערכים המבוססות על שלטון הכוח – מערכות שבהן החזק, העשיר, החכם או בר המזל נתפס כמי שיש לו הזכות לנצל את יתרון כוחו או את חולשת זולתו כדי לפגוע בו. מערכות אלה אינן מכירות בחשיבותם של ערכי הצדק והמוסר ושל רגש החמלה, ומבוססות על מה שניתן לכנות "דרוויניזם מוסרי", גישה שלפיה האדם, בדומה לחיות בטבע, רשאי לשרוד על חשבון החלשים ממנו.
       דוגמא מובהקת להשקפה כוחנית כזו היא השקפת העולם השוביניסטית. משמעותו הבסיסית של המונח שוביניזם היא האדרה והעדפה כוחנית של קבוצה מסוימת על חשבון קבוצות אחרות. השקפה זו אינה מנומקת באופן הגיוני ומתעלמת מעובדות שעשויות לסתור אותה. שוביניזם גברי הוא האמונה בעליונות המין הגברי והצדקת העדפתו על-פני המין הנשי. לעיתים הוא מופנה גם נגד הומוסקסואלים. בתחום היחסים בין המינים גלומה בשוביניזם ההנחה, שריבונותה של אישה על גופה אינה ערך יסודי, ושלפחות בתנאים מסוימים מותר לגבר לראות בה אובייקט מיני שנועד לסיפוק צרכיו. מהשקפה זו נגזרת הגישה, שלפיה הגבר אינו יכול או אינו אמור לשלוט ביצרו נוכח גירוי מיני עז, ולכן האחריות למניעת תקיפה מינית מוטלת על האישה. עליה להימנע מהתנהגות מתגרה, פתיינית, משוחררת או חסרת זהירות. תפיסה זו משחררת את הגבר מהחובה לשלוט ביצריו מול אישה פתיינית,  אם  מתוך התפיסה ש"גבר אמיתי" אמור לנצל אובייקט מיני זמין,  ובכך נבחנת גבריותו, ואם בטענה שהוא פשוט "אינו יכול להתאפק".
      הטענה שהגבר אינו יכול להתאפק היא מיתוס שוביניסטי נפוץ. אם נקבל טענה זו, הרי שניתן להצדיק באופן דומה גם פשעים חמורים אחרים, כולל רצח, שהרי חלק גדול ממעשי הפשע נובע מפרץ יצרים שיצא מכלל שליטה. אבל כשם שהתלקחות יצרים אינה צידוק לרצח או לגנבה, היא גם אינה יכולה לשמש צידוק לאונס. ההנחה שהגבר אינו יכול לרסן את דחפיו מעניקה  לו למעשה היתר לנהוג כחיה, לפגוע בחלש ממנו ולהתנער ממחויבותו הבסיסית למוסר בני אנוש. זוהי גישה המעמידה אותו בשורה אחת עם בעלי החיים, שכידוע אינם שולטים ביצריהם בהיותם נטולי תודעה, וממילא גם נטולי מוסר. שהרי מותר האדם הוא בתודעתו, ביכולת להבדיל באופן בסיסי בין טוב ורע וביכולת לשלוט בדחפים. זהו הבסיס למוסר, לתרבות, ולעצם קיומה של חברה.
     
נושאים אחרים שרצוי להעלות בשיחת ההכנה.  מבחינה תאטרונית ההצגה נגישה לקהל ואינה מצריכה מתן רקע היסטורי או סגנוני. לפני הצפייה יש מקום לציין שההצגה מבוססת על מקרה האונס הקבוצתי שהתרחש בקיבוץ שמרת בשנת 1988. עם זאת יש להסביר שמדובר במחזה בדוי, המשתמש במקרה האמיתי כבסיס לדיון בשאלות אנושיות רחבות שנדון בהן בהמשך (למעשה, המחזאית סטתה מן העובדות ההיסטוריות כדי ליצור דגשים מסוימים, ופירשה את העובדות על פי דרכה). מובן שיש להכין את התלמידים לכך שמדובר בהצגה קשה וטעונה מבחינה רגשית.    
 
       בנוסף יש מקום להציג שאלה או שתיים למחשבה. למשל:
• ניתן לציין שבהצגה יש למעשה שתי עלילות, ולבקש לחשוב מה הדמיון ביניהן.
• ניתן למקד את תשומת הלב לעיצוב דמותה של הנערה, דבורי. המחזאית והבמאי בחרו לאפיין בדרך מסוימת את אופן הדיבור, הלבוש וההתנהגות שלה. התלמידים יתבקשו לחשוב מדוע לדעתם בחרו היוצרים לעצב את דמות הנערה דווקא באופן זה.

שאלות מקדימות אלה, שאינן חושפות את עלילת ההצגה, אינן מחבלות בראשוניות של חוויית הצפייה. לעומת זאת הן מכוונות את התלמידים להתבוננות ביקורתית ואנליטית, ומכינות אותם לאופיו של הדיון שנפַתח לאחר הצפייה.  

הדיון שאחרי הצפייה
ניתן לפתוח את השיחה בכמה משפטים מצידו של המנחה, המתייחסים למטען הרגשי של ההצגה, להיותה קשה וטורדת, ולכך שהיא מעוררת התלבטויות ותחושות סותרות. חשוב לפתוח את הדיון באופן שיזמין את התלמידים לבטא את תחושותיהם האותנטיות לגבי המקרה המוצג לפניהם, ובאופן שיעניק להם לגיטימציה לבטא התלבטות ועמדות שונות.
        את הדיון עצמו ניתן להתחיל בהתייחסות לשם המחזה: לשאול את התלמידים מה משמעותו לדעתם, ולעמוד על האירוניה המרה שבו. השם מתייחס לכאורה למשחקי ילדים תמימים, אולם   הביטוי "חצר אחורית" מעלה קונוטציות של מקום מוזנח ונסתר המיועד בעיקר לפסולת, ובאופן מטפורי – לתופעות אפלות שלא רוצים להודות בקיומן. השם האירוני רומז כמובן לכך שה"משחקים" של בני הנוער במחזה אינם תמימים כפי שהיינו מבקשים להאמין. אמנם, הנערים הם אובדי דרך מבחינה רגשית ומוסרית, אולם אין מדובר בתמימות ילדותית. מעבר לכך מרמז השם גם להכחשה מצד החברה הסובבת, המתעקשת לעצום את עיניה נוכח אלימותם של בני הנוער (המשקפת כמובן את מצבה המוסרי של החברה כולה) והמבקשת להמשיך לראות בהתנהגותם זו מעין משחק ילדים, התנהלות טבעית ונורמטיבית האופיינית לבני גילם, שובבות שתעבור עם הגיל. ממד אירוני נוסף שגלום בשם הוא הניגוד לכאורה בין החצר האחורית שבה מתרחש הפשע לבין "החצר הקדמית", הלוא היא בית המשפט, שאמור להיות מופת מוסרי לחברה כולה. אלא שבפועל, כפי שמראה המחזה, יש דמיון והקבלה בן שתי החצרות.
     בהקשר של החצר האחורית ניתן לשאול גם מה משמעותה של הנדנדה – מרכיב התפאורה העיקרי בהצגה. בדומה לשם המחזה, משמעותה המטפורית של הנדנדה היא אמביוולנטית. כביכול היא מייצגת תמימות: משחק ילדים. אבל כבר בתחילת הצגה היא מוטלת אל הבמה מגבוה ובכוח רב. הדמויות מטלטלות אותה מצד לצד באלימות. הנדנדה הופכת כלי ביטוי ומכשיר לתוקפנותן, ותנועתה עשויה להעלות קונוטציות מיניות עוד לפני שהיא הופכת למטפורה בימתית למעשה האונס עצמו.

א. שוביניזם גברי וביטויו בהצגה
כיצד מוצגת דמותה של הנערה דבורי? עיצובה של דמות זו אינו חד משמעי: התנהגותה פרובוקטיבית, מתגרה ומרדנית, ועם זאת ניכרים בה בדידות וחוסר ביטחון, והיא ניתנת ללחץ ולמניפולציות (בשל שילוב זה בין חולשה לתעוזה, תיאור דמותה באפיונים חד משמעיים כ"חזקה" או כ"חלשה" יחטיא את מורכבותה).  קיים אפוא פער מתעתע בין התנהגותה של דבורי לבין מצבה הפסיכולוגי. כדי להעמיק את ההסתכלות ולהימנע מראייה סטריאוטיפית, חשוב לשאול גם ממה נובעת התנהגותה המתגרה וחסרת הזהירות של הנערה. שאלה זו ממקדת את תשומת ליבנו בעובדה, שהתנהגות הנערה נובעת מן הצורך בתשומת לב ובהתקבלות בקבוצה, ובעיקר מרצונה לזכות בחיבתו של אסף, מנהיג הקבוצה, מטרה שעליה היא  נאבקת נואשות.
      שאלה מרכזית בדיון היא מדוע עוצבה כך דמות הנערה: מה משרת האפיון הזה. אילו בחרו היוצרים להציג את הדמות כ"ילדה טובה" זהירה ומצניעה לכת, שבמקרה נקלעה לידי נערים אלימים, היו הצופים תמימי דעים שמדובר במעשה נבלה. אלא שדמותה "מחפשת הצרות" והמתגרה בסכנה של דבורי מעלה ספקות בקרב צופים רבים; עליהם לחדד את עמדתם לגבי השאלה, האם התנהגות זו הופכת אותה ל"אשמה", כלומר אחראית לתוצאות, ומקלה באחריותם של הנערים למעשה. אם לנסח זאת באופן חד, השאלה העיקרית היא האם התנהגותה של הנערה נותנת היתר לתקוף אותה.
     בשלב זה של הדיון יש לחזור להנחות היסוד של המוסר ההומניסטי. ריבונותו של אדם על גופו היא זכות אדם בסיסית שאין להפר, בלי קשר לדעתנו על אישיותו או על התנהגותו. יתר על כן, כמו שאר זכויות האדם, זוהי זכות שאין להפר גם כאשר בעליה עצמו אינו שומר עליה. במקרה שלפנינו, הנערה מתנהגת באופן שמתפרש בעיני הנערים כוויתור על כבודה ועל גבולותיה. היא עצמה אינה מודעת לכך, ומתעלמת מסימני ההזהרה מתוך ניסיונה הנואש לזכות בחיבתו של המנהיג. באופן זה היא הופכת חשופה במיוחד לפגיעה, מצב שהנערים מודעים לו. במילים אחרות, התנהלותם היא בגדר ניצול  ציני של חולשת הזולת (לצורך המחשה ניתן לשאול, אם בית לא נעול נותן לבני אדם היתר להיכנס לתוכו ולגנוב את תכולתו? אף כי מדובר בעבירה חמורה הרבה פחות, דוגמה פשוטה זו מבהירה את משמעות העניין). מעבר לעובדה שפגיעה בחלשים היא עבירה שפלה במיוחד, חשוב להבהיר בדיון זה שזכויות אדם בסיסיות יש לכבד בכל תנאי, בלי קשר להתנהגותו ולמצבו של בעליהן.
      הטלת האשמה בנאנסת היא עמדה שוביניסטית מובהקת. ואכן, הן הנערים והן עורכי דינם פועלים מתוך השקפת עולם שוביניסטית. הנערים עושים זאת על סמך הפנמה אינטואיטיבית של ערכי הסביבה, ואילו עורכי דינם מעניקים לכך גיבוי מנומק ומושכל כביכול. עורכי הדין טוענים שהנערים נהגו במקרה המדובר באופן נורמלי ואף מתבקש, ושלא היו אלא קורבן של הנסיבות; שלרוע מזלם נקרתה על דרכם נערה בעייתית הידועה בהתנהגותה המתגרה, פיתוי שהנערים התמימים וחסרי הניסיון לא יכלו לעמוד בו. טענות הסנגורים משקפות עמדה שוביניסטית נפוצה ומשכנעות רבים מן הצופים עצמם. לפיכך חשוב להעמידה במרכז הדיון לבחינה ביקורתית (דיון עקרוני בעמדות אלה ראו לעיל בפרק "הכנה לצפייה בהצגה").
       האמנם הנערים הם קורבן לפיתוי? נוכח טענה זו יש להגדיר את המושג "קורבן". לקורבן ייחשב מי שאין לו שליטה או אחריות על הפגיעה הנגרמת לו (כתוצאה מחולשה גופנית, חוסר מודעות, הליכה שולל וכו'). בהקשר זה נבדוק כיצד מאופיינות דמויות הנערים בהצגה. המנהיג, אסף, מאופיין כנער מניפולטיבי במיוחד, מעין שטן בדמות מלאך. כביכול הוא מתייחס אל דבורי בהתחשבות ומגונן עליה, אך למעשה הוא דוחף אותה למלכודת ומפעיל את יתר הנערים נגדה. הוא משתמש בקסמו האישי  כדי לנצל גם את חולשותיהם של יתר הנערים. אף כי הוא היד המכוונת בהתרחשות מראשית ועד אחרית, הוא אינו נוטל בה חלק באופן פיזי, מה שמאפשר לו בהמשך לרחוץ בניקיון כפיו ולהינצל מעונש. הוא  ויתר הנערים מנהלים את מאבקי הכוח הקבוצתיים שלהם על חשבונה של הנערה ופוגעים בה במודע. הם מודעים לחולשתה הרגשית ולעיוורונה ומנצלים אותה במידה גוברת והולכת במהלך המחזה (ביטוי מטפורי לכך הוא משחק "הפרה העיוורת" שבמהלכו הם קושרים את עיניה במטפחת ולאחר מכן עוקדים את ידיה). הטענה שהם קורבן לפיתוייה היא אפוא עיוות אבסורדי של המצב לאשורו: הצגת האשם כקורבן והקורבן – כאשם.  

 
ב. לחץ קבוצתי כנושא מרכזי במחזה

מה בעצם מניע את הנערים בעלילת החצר האחורית? כביכול, המניע לתקיפה מינית הוא דחפים מיניים, אלא שהתבוננות במחזה מגלה שהמניע המרכזי הוא אחר. הנערים נאבקים להיות חלק מהקבוצה ולזכות במעמד נחשב בתוכה. הנער המנהיג מנסה להוכיח את עליונותו באמצעות הפגנת גבריותו כביכול, ויתר הנערים הולכים בעקבותיו. הדוגמה האישית שהוא נותן מציבה נורמות שוביניסטיות, לפיהן ההוכחה לגבריות היא היכולת לתמרן את האישה ולשלוט בה. כפי שמראה הדינמיקה המתפתחת בקבוצה זו, האונס הוא במהותו אקט כוחני ללא קשר לפורקן מיני: ניסיון להוכיח עליונות על ידי השתלטות על גופו של אחר והשפלתו (מה שמפריך בדרך נוספת את הטענה שאונס הוא תוצאה של אי יכולתו של הגבר לכבוש את יצרו).
     האונס בעלילת החצר האחורית הוא אפוא תוצאה של לחץ קבוצתי בשילוב הפנמה עמוקה של עמדות שוביניסטיות. בסיטואציות של לחץ קבוצתי חזק נוטים חברי הקבוצה לנהות אחרי הכלל כדי להימנע מהתנגשות, מהוקעה ומנידוי. הם נוטים להשיל מעליהם את אחריותם האישית מתוך אמונה שהכלל פועל נכון, או שלפחות ניתן יהיה להסתתר בתוכו כהגנה מפני האשמות בעת הצורך. לפיכך סיטואציות כאלה מעמידות במבחן את יכולת השיפוט העצמאית של האדם הפרטי, ואת מחויבותו המוסרית.
       בהקשר זה מופיעה במחזה דמות יוצאת דופן במידת מה – דמותו של הנער שמוליק. נער זה מבין את מניעי חבריו ומתנגד להם. בדרכו המתגרה הוא מנסה לפקוח את עיניה של דבורי למניפולציות המופעלות עליה, וקורא לה להתרחק מחבורת הנערים. שונותו של שמוליק ממחישה במיוחד את כוחו של הלחץ הקבוצתי. בעוד שהנערים האחרים משתפים פעולה עם המנהיג לאורך כל הדרך, שמוליק מנסה למנוע את התפתחות האירועים. ואף על פי כן, בסופו של דבר אף הוא נכנע ללחצה של הקבוצה ופועל באופן שנוגד את רצונו, את מצפונו ואת אישיותו. ניתן לומר שגם נער זה עובר מעין אונס, מאחר שכוחו הנפשי אינו עומד לו להתנגד ללחצים המופעלים עליו.
     האם העובדה ששמוליק מודע לעוול שבמעשי הנערים ובכל זאת נכנע לקבוצה, מגבירה את אחריותו, או הופכת גם אותו לקורבן? חשוב להדגיש שגם במצבי לחץ חברתי מעין זה יש לאדם חופש בחירה (שאם לא כן לא ניתן היה לראות בהם מצבי מבחן). לרשותו של נער זה עמדה שורה של אפשרויות פעולה אחרות, אם על דרך ההתנגדות הפעילה (לנסות לעצור בנערים בעצמו או להזעיק עזרה), ואם על דרך ההימנעות (לעזוב את זירת ההתרחשות או לפחות לא להשתתף במעשה). החובה המוסרית היא כמובן לנסות למנוע את מעשה הפשע בכל דרך אפשרית (ולכן הזעקת עזרה במקרה זה אינה כמובן בגדר "הלשנה" או "בגידה" בחבריו. להיפך, שתיקה פירושה שיתוף פעולה פסיבי עם הפשע. גם נקודה זו, הנראית מובנת מאליה, דורשת לעיתים הבהרה). למרבה האסון, שמוליק אינו משתמש בחופש הבחירה העומד לרשותו מאחר שגם הוא, חרף התנגדותו הפנימית, נשבה בתפיסת העולם הכוחנית השוררת בקבוצה. האחריות המוסרית של שמוליק למעשה דומה לזו של יתר חברי הקבוצה, אולם האכזבה המוסרית ממעשיו רבה יותר, שכן נראה שהוא ניחן במצפון וברגישות מוסרית יותר מחבריו . ובכל זאת, נטיות אלו אינן עומדות בלחץ הקבוצה. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בחולשת אופי, אך לא פחות מכך הוא נעוץ בחולשת מערכת הערכים של שמוליק. החוש המוסרי הטבעי שבו ניחן אינו מגובה בחינוך ערכי ראוי, ולכן הוא מקבל על עצמו בסופו של דבר את הערכים השוביניסטיים שלאורם מתנהלים יתר הנערים.  זוהי דוגמה מובהקת לעובדה, שגם אדם בעל רגישות טבעית לזולת, אם אינו מחזיק במערכת ערכים מוצקה, עלול למעוד מוסרית, בעיקר בתנאים של לחץ או של פיתוי עז (למעשה, מטרת הדיון המוצע כאן היא לחזק את התודעה המוסרית של השותפים לו ולהעניק לה בסיס איתן יותר מחושים ומאינטואיציות: זה תפקידה של מערכת ערכים). 
     בית המשפט גוזר על שמוליק את העונש הקשה ביותר, וזאת בניגוד לתחושת הצדק של רבים מהצופים, הרואים את דמותו כמעוררת חמלה יותר משאר דמויות הנערים. מאחורי פסק דין זה עומדת אמירה חריפה של המחזה. מהי? במישור המשפטי, גזר הדין מבוסס אמנם על אמת עובדתית (שמוליק הוא הנער היחיד שדבורי אמרה לנערים במפורש שאינה מעוניינת במגע עמו), אך באופן מהותי זוהי פסיקה פורמלית ושטחית, שאינה מתייחסת למידת אחריותם הממשית של הנערים השונים להתרחשות. זוהי דוגמה מובהקת לפער השורר לעיתים קרובות בין החוק והמשפט לבין הצדק. לשאלה זו יש אפוא תשובות מעמיקות יותר.
     ברובד הפסיכולוגי, ניתן לומר שהעונש אנלוגי לא לרמת האשמה של הנער אלא לרמת הייסורים: הוא מבטא את העובדה שנער זה, בהיותו מצפוני יותר מחבריו, ישלם מחיר נפשי כבד יותר על השתתפותו בפשע. ברובד החברתי, פסק הדין משקף את הנורמות של החברה שמתוכה צמחו דמויות המתבגרים הללו: חברה כוחנית, גדושה מסרים שוביניסטיים. בחברה כזו רווחת  התופעה של חלש הנושא בתוצאות של מעשי העוולה של החזקים, שעה שאלה האחרונים רוחצים בניקיון כפיהם (מה שמכונה 'תסמונת הש"ג'). החזק, שבמקרה זה שואב את כוחו מיכולתו המניפולטיבית וממעמדו בקרב הקבוצה, יוצא נקי מעונש למרות שאשמתו זועקת לשמיים, ולמרות העובדה, שלולא מעלליו לא היה הפשע מתרחש כלל. למותר לציין, ששתי פרשנויות אלו – הפסיכולוגית החברתית – אינן מוציאות זו את זו. הכשל במישור הפרטי והכשל במישור החברתי חוברים כאן, ובמשולב הם מציגים תמונה מוסרית עגומה.

ג. הקשר בין שתי העלילות במחזה

המחזה "משחקים בחצר האחורית" מורכב משתי עלילות: עלילת החצר האחורית ועלילת ההמשך, המתרחש בבית המשפט. על פי הוראות המחזאית, אותם שחקנים מגלמים את הדמויות בשתי העלילות: אותה שחקנית מגלמת הן את הנאנסת והן את התובעת, ואותם שחקנים מגלמים את הנערים ואת עורכי דינם. ליהוק הוא בחירה אמנותית משמעותית, כך שכפל התפקידים שממלאים השחקנים בהצגה אינו נובע מסיבה טריוויאלית, כגון ניסיון של התאטרון לחסוך במשאבי ההפקה, אלא משקף אמירה מסוימת. מה משמעותו של כפל התפקידים הזה?       
      הליהוק הזהה מצביע על ההקבלה והדמיון בין שתי העלילות. בשתיהן מוצג מצב שבו אישה יחידה מתעמתת עם חבורת גברים, וקבוצה מפעילה כוח אלים על היחיד. גם בעלילת בית המשפט אנו עדים להטרדות מיניות אלימות. הטרדות אלה קיימות  בשני מישורים: הנערה שנקראה להעיד נחקרת באלימות על ידי עורכי דינם של הנערים, והתובעת מוטרדת על ידי עורך דינו של הנער אסף (המנהיג). לכאורה, התובעת היא אישה תקיפה שמיטיבה להבין את מערך הכוחות סביבה, אך למרבה הפלא, עמידתה מול עמיתיה הגברים מזכירה את עמידתה של הנערה דבורי ביחס לנערים בחצר האחורית. התובעת אמנם לוחמת על זכויות מַרְשָתה ומעמידה את האנסים הצעירים על מקומם, אבל כשעורכי הדין מטרידים אותה עצמה באופן מילולי, תגובותיה נחרצות הרבה פחות. תשובותיה הסרקסטיות אינן מציבות להם גבולות ברורים ואין בהן לשים קץ להטרדות מצידם. דומה שהיא רואה את התנהגותם השוביניסטית כלפיה כגזירת שמיים ולא כדבר שניתן לשנותו.
       עלילת בית המשפט מראה אפוא שהשוביניזם והאלימות של בני הנוער הם חלק מאקלים חברתי רחב. הם קיימים אפילו במקום הכי פחות צפוי בהקשר זה: בית המשפט, האמור לשמש מעוז הצדק. ההצגה עוסקת לפיכך לא רק במעשה הפשע שהתרחש בחצר האחורית אלא גם בגילויי שוביניזם ואלימות שאנו נוטים לעבור עליהם לסדר היום, אם משום שהם בגדר אלימות מילולית בלבד, כמו בעלילת בית המשפט, ואם משום שהם מתרחשים בחברת בני הנוער, ונוח לנו להאמין שהם פשוט יעברו עם הגיל. 
       לצופה בעלילת החצר האחורית, על המניעים של הנפשות הפועלות ועל שלל המניפולציות שהפעילו כדי להשיג את מטרותיהן,  ברור שפסק הדין ונימוקיו הפורמליים מעוותים את הצדק. למעשה, נקודת המוצא של בית המשפט שגויה מיסודה. מבחינת בית המשפט, כדי לקבוע שמדובר במעשה אונס, יש להוכיח  שהנערה הביעה התנגדות מפורשת למגע הגופני. בהסתמך על העובדה שהנערה לא ביטאה התנגדות כזו, בית הדין מקל בעונשם של הנערים (ועל דרך הניגוד, מכביד בעונשו של שמוליק). אלא שנקודת המוצא של בית המשפט אמורה היתה להיות שונה לחלוטין; בהנחה שלנערה ריבונות מלאה על גופה, השאלה הנדרשת אינה אם היא התנגדה למגע, אלא אם היא הביעה את הסכמתה לו. שהרי כאמור, אין לפגוע בזכותו הבסיסית של אדם גם כשאותו אדם אינו מביע לכך התנגדות. בית המשפט במחזה מתעלם מאמת אנושית בסיסית: אדם הנתון ללחץ ולאיום עלול להתאבן או לגלות התנגדות פסיבית בלבד.  לפיכך התנהגותה הפסיבית של הנערה אינה מלמדת על שיתוף פעולה מרצון אלא דוקא על גודל המצוקה שבה היתה שרויה. זוהי דוגמא מובהקת לפער הקיים לעיתים בין תופעה חיצונית לבין משמעותה (טענה נוספת שאין להתעלם ממנה, היא שלא סביר הדבר, שנערה תרצה במגע סימולטני עם קבוצה שלמה של נערים. אולם טענה זו היא משנית בחשיבותה כאן, שכן חשוב להתריע על אונס ולהבין את משמעותו גם כשמדובר בתוקף אחד, ולא בחבורה שלמה).

דברי סיכום
ההצגה "משחקים בחצר האחורית" מזמנת דיון נוקב על שוביניזם גברי ועל אלימות מינית, ודרכם על שאלות כלליות של מוסר ושל אחריות אישית.
      ייתכן שבמהלך ההצגה ובמהלך הדיון חוו חלק מהצופים סתירה בין הזדהות מסוימת עם עמדת הנערים לבין הזדהות עם עמדת התובעת. זהו ביטוי לעובדה שדעות קדומות שוביניסטיות מקננות ברבים מאתנו. ההצגה מעלה אותן אל פני השטח ומאפשרת לנו להסתכל על עצמנו כמו במראה, או אף בצילום רנטגן. וכמו ברפואה, יש לאבחן את הבעיה לפני שנוכל לרפא אותה.   
     בדיון עמדנו על השקפת העולם השוביניסטית המניעה את הנערים, כולל דעות כמו "הנערה היא האשמה", "הנערים הם קרבן", ו"גבר לא יכול להתאפק". ראינו שהשקפה זו מבוססת על ביטול הערכים ההומניסטיים היסודיים ביותר: כבוד האדם וזכותו על גופו והכורח לרסן יצרים כדי למנוע פגיעה באחר.
     עמדנו על מקומו הקריטי של הלחץ הקבוצתי באלימות קבוצתית: כיצד הוא עלול לגרום לבני אדם לאבד את השיפוט האישי ולהתנער מאחריות אישית, וכך לאבד צלם אנוש.
      מעשה האונס, כפי שהוצג במחזה, התברר כאקט שעיקרו השתלטות כוחנית והשפלה, בעיקר כשהנאשמים הם בני אדם נורמטיביים ולא כאלה הסובלים ממחלות נפשיות ומסטיות.
        העמדה העיקרית שחשוב ללבן בדיון היא הנטייה הטיפוסית לראות את הנערה כאשמה או כאחראית לאונס שנפלה קורבן לו. יש להבהיר שאין קשר בין אופן התנהגותה  לבין זכותה על גופה, ולפיכך אין בהתנהגותה לשנות את מהותו הפשע שביצעו הנערים. העובדה שאדם חושף עצמו לפגיעה אינה נותנת לאחר התר מוסרי לפגוע בו בשום תנאי, גם לא בחסותו הרשמית של בית משפט כלשהו.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.