שלוש אחיות/אנטון צ'כוב

 אנסמבל הרצליה
 גרסה עברית: שמעון בוזגלו
 בימוי: אופירה הניג
תלבושות: דינה קונסון
שחקנים: איצ'ו אביטל, נמרוד ברגמן, ליאת גורן, אורנה כץ, נעמי פרומוביץ-פנקס, אודליה סגל-מיכאל, אלכס פלג, אסף סולומון ואחרים
מאת: תמר מרין

באחד מסיפוריו המאוחרים, "שליחות" (ריימונד קארבר, "סיפורים אחרונים", הספרייה החדשה, 1998) תיאר הסופר האמריקאי ריימונד קארבר את ימיו האחרונים של היוצר הנערץ עליו – הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. הסיפור מתאר בפירוט ריאליסטי, דקדקני, את שעותיו האחרונות של צ'כוב, על כל הרגעים הקטנים המרכיבים אותן; את הרופא עדין הנפש, המכבד את בקשתו האחרונה של צ'כוב – לשתות כוס שמפניה לפני המוות, את כוסית השמפניה הצוננת שאשתו של צ'כוב, השחקנית אולגה קניפר (אותה הכיר במהלך החזרות ל"בת השחף") מניחה בידו בזהירות, את השלושה השותים בדממה בלי לברך. "שליחות" הוא מחווה ספרותית עכשווית ליצירתו של צ'כוב, ועדות לאופן בו זו השפיעה על כתיבתם של יוצרים חשובים נוספים שפעלו במהלך המאה העשרים, אבל הסיטואציה הדרמטית בשלושה שמתאר קארבר היא, אולי יותר מכול, מחווה לתיאטרון של צ'כוב המחזאי; תיאטרון של מחוות קטנות, יומיומיות לכאורה, שמתוכן נוצקת הדרמה הגדולה שמתרחשת בין אדם לאדם.
לקהל הישראלי ניתנה לאחרונה הזדמנות נוספת להתוודע לדרמה הצ'כובית הקטנה-גדולה, דרך העיבוד העכשווי של אנסמבל הרצליה בבימוי אופירה הניג לאחד ממחזותיו רבי העוצמה ביותר של צ'כוב, "שלוש אחיות". בניגוד למחזותיו האחרים, כמו "בת השחף" ו"גן הדובדבנים" שהוגדרו על ידי צ'כוב כקומדיות, ול"דוד ואניה" שהוגדר כ"תמונות מחיי הכפר" צ'כוב עצמו העניק ל"שלוש אחיות" את הכותרת המפורשת: "דרמה בארבע מערכות". ואכן, המחזה מבוסס על מבנה דרמטי קלאסי; ארבע מערכות המוליכות בהדרגה את שלושת הגיבורות, האחיות לבית פרוזורוב – אולגה, מַשָה ואירינָה, החיות בעיר פלך לאחר מות אביהן, עקורות ממוסקבה עיירת ילדותן – מהפתיחה האופטימית אל עבר השקיעה וההידרדרות הבלתי נמנעת.
שקיעתן של שלושת האחיות –– שמאבדות במהלך המחזה את תקוותן לשוב למוסקבה, מחוז כיסופיהן התמידיים, ולחיות חיים טובים יותר – מואצת לכאורה על ידי דמות חיצונית; נטשה, אשתו החדשה של אחיהן אנדריי, המשתלטת על האחוזה המשותפת לו ולאחיותיו, ובהדרגה מנשלת את האחיות מזכויותיהן וממוטטת את שרידי עולמן הישן, עולם אידיאליסטי המבוסס על ערכים של כבוד ונאמנות. ועם זאת, המחזה מרמז שוב ושוב כי נפילתן של שלוש האחיות קשורה בעיוורון שכל אחת מהן מגלה, בדרכה, ביחס למציאות הנפשית של חייה ושל חיי הסובבים אותה. כך, נטשה הפרגמאטית, ה"פשוטה", מתקבלת על ידן בביטול מלא לעג בתחילת היכרותן איתה: הן לא מאמינות שאחיהן האהוב אכן מסוגל לשאת אותה לאישה, מתנשאות מעליה ומזלזלות  בטעמה ההמוני בלבוש. רק בשלב מאוחר מדיי הן מגלות את שעבודו הרגשי והמיני המוחלט של אחיהן לה, שיעבוד שמאפשר לה לסלק אותן בהדרגה מהאחוזה לטובת הילדים המשותפים לה ולאנדריי, ואפילו לנהל רומאן, מאחורי אפו של אנדריי, עם גבר אחר. אבל שלושת האחיות האידיאליסטיות, עדינות הנפש, חסרות אונים לחלוטין לא רק מול נטשה אלא גם מול מציאות חייהן-שלהן:
אולגה, האחות הבכורה, מורה בבית ספר המנסה לשמור על אחיותיה ועל אחדות הבית לאחר מות אביהן, מוותרת על חיי רגש וארוס והופכת את עבודתה למרכז חייה. בניסיון למנוע מאחותה הצעירה אירינה גורל דומה, היא מייעצת לה להתחתן עם גבר לא-אהוב, וכך למעשה דנה אותה בעקיפין לאותו מדבר רגשי וארוטי שבו חייה היא עצמה. מַשה, האחות האמצעית, הנשואה למנהל בית-ספר, אדם אפרורי שאינה אוהבת, שוקעת ברומאן סוער עם קצין צבא שמשיב לה אהבה, אך אינו מסוגל להיפרד למענה מאשתו האובדנית, עד שמשה עצמה – שמתקשה להתמודד עם התפרקותו של הרומאן – יוצאת מדעתה מרוב צער. גם אירינה, האחות הצעירה, שמציגה בתחילת המחזה את נקודת המבט האופטימית ביותר, הולכת ומאבדת בהדרגה את אמונתה בחיים ואת רוח הנעורים שלה, כאשר המציאות טופחת על פניה. לקראת סיום המחזה דומה שהיא הולכת וכְמשה, הולכת ומזדקנת כאשר היא צופה בצער במותו של בעלה הנאמן אך הלא-אהוב שנרצח בדו-קרב. 
מעניין לציין, שמשהו מאופיין המיוסר והשברירי של שלושת האחיות, המתקשות להתמודד עם המציאות, חלחל גם אל תהליך הכתיבה של "שלוש אחיות". כפי שהדבר עולה מתוך מכתביו של צ'כוב, המחזה נכתב בייסורים, והיה מלווה בחששות ובמשברים. צ'כוב החל לכתוב את המחזה ב-1989, לאחר שכבר אובחנה אצלו מחלת השחפת (ממנה מת חמש שנים מאוחר יותר, ב-1904) אבחנה בעקבותיה החליט לנטוש את עבודתו החלקית כרופא ולהתמסר לכתיבת סיפורים קצרים ומחזות. ועם זאת, בניגוד לסיפורים הקצרים שפרסם באותה תקופה, העבודה על המחזה לא היתה רציפה והופסקה וחודשה תכופות. במכתב ששלח לאחותו בספטמבר 1900 כתב לה צ'כוב שמכל המחזות שכתב, העבודה על "שלוש אחיות" היא הקשה ביותר. גם במכתבים שכתב לאשתו אולגה קניפר ולחברו הסופר מקסים גורקי התלונן על קשיי הכתיבה.  ואכן, למרות שצ'כוב הבטיח לסטניסלבסקי, מנהל התיאטרון האמנותי של מוסקבה, שגרסה מוכנה של המחזה תועבר לו בספטמבר 1900 הרי שהמחזה נדחה לבסוף לעונה הבאה וצ'כוב השלים את הכתיבה באוקטובר.
ובכל זאת, למרות תהליך הכתיבה הקשה והמהוסס, מעת שהמחזה הושלם, גילה צ'כוב מעורבות רבה בתהליך עיבודו לבמה. ב-23 באוקטובר 1900 הגיע למוסקבה והביא אתו את המחזה שהועתק ונקרא בלהקת התיאטרון האמנותי של מוסקבה. צ'כוב, שהשתתף בחזרות הראשונות, לא היה שבע רצון מן הפרשנות הבימתית של סטניסלבסקי ועזב את התיאטרון בזעם תוך שסטניסלבסקי דולק אחריו עד לבית המלון בו שהה בניסיון להפיס את דעתו. בעקבות אותה תקרית נסע צ'כוב לניצה ושם שִכתב את המחזה, תוך שהוא משנה באופן דרמטי את המערכה האחרונה, כאשר את הנוסח המתוקן והמועתק נהג לשלוח לתיאטרון קטעים-קטעים, תוך כדי שהחזרות עצמן נמשכות ללא הפסקה כל אותו הזמן. מאוחר יותר, כשהגיע שוב למוסקבה, השתתף בחזרות, והעיר הערות כה מפורטות עד ש"אף ביים בעצמו את תמונת השריפה במערכה השלישית", כפי שהעיד וסילי לוז'סקי, אחד מעוזרי ההפקה המרכזיים של התיאטרון האמנותי של מוסקבה.  אמנם, לא כל הערותיו של צ'כוב לא התקבלו בסופו של דבר על ידי סטניסלבסקי, אך צ'כוב היה מרוצה, בסופו של דבר מעיבודו של המחזה לבמה.
התקבלותו של המחזה על ידי הקהל במוסקבה, לעומת זאת, היתה מוצלחת פחות. דומה שהקהל התקשה להתמודד עם המהלך העגום והקודר של המחזה. וכך תיאר סטניסלבסקי עצמו את ההתקבלות של המחזה ברוסיה: "לאחר המערכה הראשונה היו קראיות הידד רועשות...לאחר המערכה השנייה – רק פעם אחת. לאחר הפעם השלישית מחאו כפיים במהוסס אנשים מעטים, והשחקנים לא יכלו לצאת אל הקהל, ולאחר המערכה האחרונה נקראו השחקנים במחיאות כפיים קלושות פעם אחת בלבד".  ובכל זאת, בדומה למחזותיו האחרים של צ'כוב, גם "שלוש אחיות"  כבש באטיות ובהדרגה את לב הקהל והביקורת. מבקרי התיאטרון של התקופה כתבו כי: "זוהי הטרגדיה האמיתית של החולין הרוסי שאת מקום התבונה תופסת בה התפלות רבת העוצמה של הזעיר בורגנות הנידחת..", וכי המחזה מבטא "שיר נכאים על חוסר-התכלית שבחיים ועם זאת, על הכרחותם של חיים אלה שמחוסרי תכלית הם".  מאז העלאתו במוסקבה ב-1901, הועלה המחזה אינספור פעמים, בהצלחה רבה, בתיאטראות בכל העולם, והוא נחשב לאחד ממחזותיו המוערכים ביותר של צ'כוב.
בישראל הוצג המחזה לראשונה, בתרגומו של אברהם שלונסקי, בתיאטרון העירוני בחיפה ב-1967 בבימויו של יוסף מילוא, ובהשתתפותם של אלישבע מיכאלי (אולגה), רות סגל (משה), חייזל קאר (אירנה), מרגלית סטאנדר (נטשה), מרדכי בן זאב (קוליגין) ונסים זוהר (סוליוני). גם בעשורים האחרונים הופיעו על במות התיאטראות בישראל עיבודים של המחזה. עיבודים בולטים במיוחד הציגו יבגייני אריה בתיאטרון "גשר" ב-1997, ורינה ירושלמי בתיאטרון "הקאמרי" ב- 2004.
העיבוד הנוכחי של "שלוש אחיות" בבימויה של אופירה הניג, מבוסס על נוסח חדש של המחזה, מאת שמעון בוזגלו. התרגום החדש מתרחק מאוד מן העברית המליצית של שלונסקי, וקרוב ברוחו לעברית עכשווית. עכשוויות היא גם הסממן המרכזי של העיבוד הבימתי של אופירה הניג. בניגוד לעיבודים ישראליים קודמים, ששימרו, בעיצוב התלבושות והבמה, את הממד התקופתי של המחזה המקורי, גם אם ביקשו לשקף את הממד האקסיסטנציאליסטי והאוניברסאלי שלו, העיבוד של הניג מפקיע במכוון את "שלוש אחיות" מרוסיה של מפנה המאה. הבמה חשופה לחלוטין, באופן שמייצר רקע ניטראלי שחור, שעשוי לקשור את המחזה "לכול מקום, לכול זמן". בה בעת, הניג מבקשת לנתק את הדרמה של צ'כוב מן המאפיינים הריאליסטים המובהקים שלה. את ההצגה מלוות סצנות ארוכות שבהן השחקנים נעים בצעדי ריקוד רפטטיביים לקצב נעימת "טייק פייב" של דייב ברובק, לצד רגעים לא-מילוליים אחרים; סצנה של "התגוששות" בין נטשה (בגילומה של נעמי פרומוביץ'-פנקס) ואולגה (בבימויה של אודליה סגל-מיכאל), וסצנות שבהם הדמויות קופאות על מקומן או פונות ישירות לקהל.
מצד אחד, הרגעים הלא-ריאליסטיים ובה בעת העכשוויים הללו (שמזכירים, במידה רבה, וידיאו-קליפים בערוצי המוסיקה, ואפילו פרסומות שבהן השחקנים מישירים מבט אל המסך כשחיוך רחב על פניהם) מדגישים את הרלבנטיות של המחזה לעידן הטלוויזיוני  הנוכחי; עידן שבו הקונפליקט בין אידיאלים, הגשמה עצמית ופנטזיה לבין תביעות היומיום ואילוצי המציאות מוסיף להעסיק את רובנו, אולי אפילו ביתר שאת מבעבר. לעתים ההקשרים העכשוויים שיוצרות הכרעות הבימוי של הניג אפילו מקרבות את המחזה של צ'כוב לקונטקסט ישראלי: כך, למשל, דמותה של אנפיסה, המשרתת הוותיקה של האחיות (בגילומה של ליאת גורן), שאותה זוממת נטשה לפטר מתפקידה למורת רוחה של אולגה רודפת הצדק הנחלצת להגנתה, מופיעה על הבמה כאשר היא לבושה בטרנינג "אדידס" עכשווי. התלבושת העכשווית מעניקה לעימות בין אנפיסה לנטשה –המתעשרת החדשה המשתלטת על בני האצולה הוותיקים, תוך שהיא דורסת ברגל גסה את אנשי המעמדות הנמוכים – ממד ביקורתי-פוליטי עכשווי, ואולי אפילו מדגישה בדיעבד את ההיבטים המרקסיסטיים בכתיבתו של צ'כוב.  אך בה בעת, המאפיינים הישראליים המובהקים של תלבושתה של המשרתת – שמזכירה, יותר מכול, תלבושת סטריאוטיפית של עובדת זרה בישראל – מקרבת את המחזה אל ישראל של 2010; על הניצול הכלכלי, חוסר השוויון והאפליה של השכבות החלשות ושל העובדים הזרים בפרט. יחד עם זאת, דווקא ההקשר הפוליטי הישראלי הספציפי מרחיק את המחזה מרוחו של צ'כוב עצמו; מחזאי שהתרחק מן האמירה הפוליטית המקומית-קונקרטית ופנה תמיד אל הנפש האנושית בגילוייה האוניברסאליים, ואל הרגע שבו עומד האדם לבדו מול עצמו ומול הקרובים לו.
ההתנערות מן הריאליזם של המחזה, והרמיזות הישראליות-העכשוויות שנוספות לה בעיבוד של הניג, מביאה, אם כן, להתרחקות מסוימת מן הדרמה הנפשית-קיומית שעומדת במרכז "שלוש אחיות". ועם זאת, בחלקה האחרון של ההצגה, דומה שה"כאן" וה"עכשיו" של העיבוד מוסטים הצידה לטובת הדרמה הצ'כובית עצמה. זוהי דרמה נצחית, על-זמנית, שמעורבים בה אכזריות וקטנוניות, אכזבה והחמצה, אך גם שמחה, יופי, ואהבות גדולות; אהבות מלאות תשוקה בין גברים לבין נשים, ואהבות מלאות מסירות, דאגה ולפעמים רדיפת בצע בין הורים לילדיהם, אבל בעיקר אהבה בין שלושת האחיות לבין עצמן. "שלוש אחיות" הוא, אולי, יותר מכול, שיר הלל לאהבה הבין-נשית הזו, שהספרות והמחזאות מיעטו לעסוק בה, ושמקפלת בתוכה את כל הגוונים של קשרי אני-אחר כפי שאלה חוזרים על עצמם בכל יצירותיו של צ'כוב; קשרים שנעים, דרך קבע, על הקו הדק שבין אידיאליזם להחמצה, חמלה וגרימת עוול, כוונות טובות ומשגים טראגיים.  

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.