למה לא באת לפני המלחמה

למה לא באת לפני המלחמה
מחזה מקורי מאת עינת ברונובסקי
על פי ספרה של ליזי דורון
בימוי חגית רכבי-ניקוליבסקי
תאטרון באר-שבע

מאמר מאת דורית שילה

ליזי דורון נולדה בשנת 1953 להורים ניצולי שואה וגדלה בשכונת ביצרון בתל אביב של שנות השישים. דורון מעולם לא התכוונה להיות סופרת. כל רצונה היה לכתוב בשעות הפנאי שלה את סיפור שנות ילדותה, שעברו עליה כילדה יתומה מאב, לצד אמה, הלנה. כך התהווה, סיפור אחר סיפור, הספר למה לא באת לפני המלחמה, שראה אור ב-1998 בהוצאת "חלונות". ספרה של דורון מורכב מעשרים ואחד סיפורים היוצרים יחד מעין מסמך-עדות יוצא דופן על דור השואה ועל הדור השני שחי בצִלה. הספר זכה להצלחה, תורגם לעשר שפות ואף זכה בפרסים בארץ ובעולם. את סוד ההצלחה הזה, סודן של אליזבת והלנה, עיבדה עתה המחזאית עינת ברונובסקי למחזה הנושא את שם הספר. "מעולם לא הכרתי את הלנה," אומרת ברונובסקי, "אבל אני כבר קשורה אליה... לאישה הזאת שאחרי המשפט הראשון שהיא אומרת כולם בטוחים שהיא מטורפת, אבל אחרי המשפט השני מבינים שהיא מבריקה".

החסר במשוואה
ליזי דורון, ובעקבותיה המחזאית עינת ברונובסקי – שתיהן כתבו עלילה רבת פנים, שקשה להצביע בה על נושא מרכזי אחד. האם זהו סיפורה של הילדה אליזבת שגדלה ומתבגרת בצִלה של אם חד-הורית ניצולת שואה? האם זהו סיפורה של הלנה, האֵם, שהביאה אתה לשכונת ביצרון את רוחות הרפאים של אושוויץ? ואולי היחסים המתוחים בין השתיים – האם והבת – הם העומדים במרכז הסיפור? תהיה התשובה אשר תהיה, אין ספק שכל אחד מההיבטים הללו בא לידי ביטוי גם על הבמה, ומצליח לעמוד במרכז בלי להעיב על ההיבטים האחרים, המשמעותיים לא פחות. אך דמות מרכזית נוספת שנוכחותה-היעדרותה אף גוברת לעיתים על זו של האחרות היא דמותו הערטילאית של "החסר". לאליזבת המתבגרת אין אב ואין משפחה מורחבת, ואף אין לה תמונות משפחתיות שמהן תוכל לשאוב מידע נוסף על זה שמגיע אליה מאמה או מניצולות שואה אחרות המתגוררות בשכונה. ההיעדר הזה נוכח כל כך, שהוא הופך להיות דמות בפני עצמה, מעין גיבור נוסף במחזה. "גיבור" זה מושך את אליזבת בחבלי קסם, מתעתע בה ונהפך לכוח המניע שלה כגיבורה. לצופים במחזה נדמה שהיעדרות האב וקרובי המשפחה נוכחים על הבמה בדיוק כמו אלה הנמצאים, הם בחזקת "החסר במשוואה". מדברים עליהם, מחפשים אותם, את אלה שהיו ומתו, ואת אלה שחיים אך מקומם לא נודע. הלנה מצידה השלימה כביכול עם נוכחותו של החסר, אך היא מנסה למצוא לו תחליפים "בשביל הילדה". בהיותה הניצולה היחידה מכל משפחתה הענפה שחיתה בקרקוב שבפולין היא מנסה למצוא שארי בשר רחוקים שאולי שרדו כמוה והגיעו לישראל.
ואכן, קיומם של גיבורי המחזה סובב סביב הנעדרים: אִם במפגשיהן השבועיים של החברות הניצולות בכל יום חמישי אחר-הצהריים, מפגשים שבהם הן מעלות באוב את יקיריהן שאינם, ואם בחיפושיה של הלנה אחר קרובים, כדי שבתה תוכל להרגיש שיש לה משפחה. אך קרוב המשפחה היחיד שנמצא, לאחר חיפושים רבים ותקוות שווא, עומד מולן ושואל: "למה לא באת לפני המלחמה?", ובכך הוא מתכחש להן ומרחיק אותן מעל פניו ומעל הסיפור שכתב לעצמו: סיפורו של הישראלי, הלא הוא "היהודי החדש".

היהודים החדשים והיהודים הישנים
בחלקו הראשון של המחזה נכנס הצופה לתוך מובלעת של חיים בתל אביב של שנות השישים, שהשחקנים הראשיים בה הם ניצולי שואה וילדיהם. לעיתים נדמה שאפשר היה לשנות את שפת המחזה ולהחליף את העברית ביידיש, שכן הוא נשמע כאילו נכתב "תחת חסותה" של שפה יהודית מזרח-אירופית זו. למרבה השמחה, יחסה של ההצגה ליידיש אינו יחס לעגני או מתנשא, אלא ניטראלי לחלוטין, מתוך קביעה שזו השפה שדוברה "שם" ועכשיו הועתקה ל"כאן", ואין שום סיבה להחביא אותה או להצניע אותה רק מפני שדובריה ששרדו היגרו לארץ אחרת. היידיש במחזה היא הרבה יותר מאשר סמל מורבידי לגולה, ליהודי הגלותי או לשואה: זוהי שפה חיה ותוססת שכל השכנים הניצולים מדברים בה אלה עם אלה, שפת תקשורת ותרבות המתקיימת בהווה ולא רק בעבר. זוהי שפה אהובה ורכה, שבה משכיבים ילדים לישון ושרים להם שירי ערש כמו "שלאָף אין זיסער רו" של האחיות מלבסקי, המושר בקול גדול על ידי כל נשות השכונה. לרגעים נדמה כי תפקידה של העברית על הבמה הוא רק להסביר לצופה העברי את אשר נאמר בעצם ביידיש.
בחלקו השני של המחזה אליזבת כבר אינה ילדה. היא יוצאת מגבולות השכונה ופוגשת ישראלים אחרים, צברים, כאלה שחובשים כובע טמבל, לובשים מכנסי חאקי ומנגנים באקורדֵאון. כאלה שחיים בקיבוצים ומדברים עברית מתובלת בערבית כמנהג "היהודים החדשים". על הבמה מתקיים מפגש בין שני העולמות האלה, החיים זה לצד זה, ומובלטת אי ההבנה ההדדית השוררת בין שניהם. האתוס של "שלילת הגלות", אחד האתוסים המרכזיים שעליהם נבנתה הציונות הארץ-ישראלית ואשר השפיע ישירות על היחס של הצברים לניצולי השואה , מודגש אמנם במחזה, אך הוא מוצג בו בעיקר כמעין מראה הפוכה המשקפת את השוני בין השניים, ולא כאמת מידה לשיפוט ערכי המעדיף את הצברים על פני ניצולי השואה. 
קשה עד מאוד, ואולי אי אפשר כלל לגשר על הפער בין "היהודים החדשים", התוצר של המדינה ושל הציונות, לבין "היהודים הישנים", ניצולי השואה. אליזבת הנערה נקרעת בין שני העולמות הללו, נמשכת לראשון ומגלה להפתעתה רגשות נאמנות לשני, עד שלבסוף היא קמה והולכת לדרכה החדשה כאישה צעירה.

על הבמה
כשהמסך עולה בתחילת ההצגה מתגלה על הבמה החצר האחורית של הבית שבו מתגוררות הלנה ואליזבת – חצר אחורית עם חבלי כביסה, שהופכת מדי פעם לסלון. התפאורה פתוחה מצד אחד אל הקהל ומן הצד האחר לכל תושבי השכונה, שנכנסים ויוצאים בין הסדינים שנתלו לייבוש. תמונת הפתיחה מכניסה את הצופה לשדה הראייה של אליזבת: היא מדלגת בין הסדינים ומכריזה על בואן של חברותיה של אמה  לטקס השבועי של שתיית הקפה המשותפת. הילדה התקשתה לזכור את שמותיהן הפולניים המסובכים של השכנות אך לא התקשתה לזכור את המספרים שעל זרוען. וכך ניצבת הילדה ומודיעה בקול גדול לאמה: "546772 מגיעה, 94826 במדרגות...".  החצר האחורית, שמתפקדת כצינור לשכונה ובעצם לעולם החיצון, מקום שאפשר להשתובב בו, לצחוק, לשאול שאלות, הופכת בן-רגע לסלון נקי ומסודר שהכול בו מתנהל על פי כל כללי הטקס של בני תרבות אירופיים: קפה בספלי פורצלן, עוגיות בצלוחיות תואמות, מפות שולחן אלגנטיות ומגוהצות, ארונות נעולים – ואיסור חמור שנאסר על אליזבת לפתחם ולגלות את הסודות הצפונים בהם.
התפאורה על הבמה כמעט שאינה משתנה במעבר התכוף מן החצר אל סלון הבית. די בהבעת פניה ובנימת דיבורה של אליזבת להבהיר שחוקי ההתנהגות בתוך הבית ומחוצה לו שונים בתכלית ואף מנוגדים זה לזה. מן האוויר הפתוח שבו אפשר לנשום, לגדול ולהתפתח – אל אווירת הפנים הדחוסה בזיכרונות של מוות, בטראומות, בסודות ובשיגעון. "מצפייה בהצגות ובסרטים העוסקים בשואה," אומרת הבמאית חגית רכבי-ניקוליבסקי, "למדתי שהחוויות העזות ביותר נגרמות דווקא על-ידי יצירות שנגעו בשואה באופן עקיף ומרומז. נדמה לי שהמחזה 'למה לא באת לפני המלחמה' הוא כזה. דרך סיפור התבגרותה של ליזי, שנולדה וגדלה בתל אביב אבל חיה בצל הזיכרונות הכואבים והעולם האבוד והמוזר של אמה וחברותיה הניצולות, מחלחלת אימת השואה גם אל הצופים. הסודות מתגלים לאט, ברמז, בעדינות, חלקם מתגלים רק למחצה, והגלוי גורם לסמוי להיות עוצמתי ונוגע".

האמת של הלנה
אמא של אליזבת היא ניצולת שואה שעל זרועה חקוק מספר. היא מנהלת את חייה ואת חיי בתה על פי כללי הישרדות שקבעה לעצמה. כל זהותה העצמית סובבת למעשה סביב המספר וסביב הצלקות שנצרבו בגופהּ. כלפי חוץ היא חיה בעולם הזה, אך את עולמה הפנימי היא מנהלת בעולמם של המתים שהלכו ולא יחזרו. ועם זאת, אין היא מעלה על נס רק את "השואה" אלא גם את התוספת שהוסיפה מדינת ישראל לזכרון השואה: "הגבורה". הלנה שעל הבמה מייצגת בגופה ובנשמתה את הקושי של היהודים הארץ-ישראלים בהתמודדות עם מאורעות השואה. דמותה התאטרלית מגלמת את הצורך הישראלי לסייג את תפיסת העולם שהיהודים "של פעם" הובלו אל מותם כצאן לטבח, ולרכך אותה בתפיסה שלפיה התקומה של היהודים בארצם התאפשרה גם בזכות אותה גבורה. עוד מימי קום המדינה נקבעה זיקה בין קורבנות השואה לבין מדינת ישראל ונוצרה סימטריה – מלאכותית, בוודאי – בין שואה לגבורה. מלחמת העצמאות, שפרצה חמש שנים אחרי מרד גטו ורשה, נתפסה בעיני רבים כמעין המשך ישיר למלחמתם של הפרטיזנים ולוחמי המחתרת בצוררים וכן למלחמתם של כל החיילים היהודים שנלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. פרשת גבורת ישראל נתפסת אפוא כמהות מונוליתית ואי-היסטורית אחת , וזה גם המסר שמועבר דרך דמותה של הלנה במחזה.
"האמת של הלנה" ותפקידה הסמלי מתגלים בשלמותם בסצנה שבה היא מתגייסת לכוח האזרחי בזמן מלחמת יום הכיפורים ומסייעת בהקמת הביצורים. היא נעמדת על הבמה ונושאת נאום חוצב להבות המיועד לנאצר שליט מצרים, אך בעצם מופנה אל היטלר. שהרי כל "צוררי היהודים" – הצורר הנאצי כמו גם האויב הערבי – הם כביכול היינו הך בעיניה. היא פונה אפוא אל הנמען השנוא, מנפנפת בזרועה אל השמים וזועקת את המסר שלה: "אני הלנה, אני נשארתי בחיים ואני מנצחת אותך. אני גרה בתל אביב ברחוב הניצחון פינת רחוב הגבורה. אני ניצחתי כי אני חיה. אני ניצחתי כי נמצאת כאן לצִדי בתי אליזבת".

האמת של אליזבת
הלנה היא ניצולת שואה במובן המידי של המלה, אך גם הילדה אליזבת היא ניצולה. ילדותה של אליזבת עברה עליה בצל המלחמה, בצל הדברים הנוראיים שקרו "שם". אליזבת היא ניצולה של חרדות, ניצולה של השיגעון, של הטראומות ושל המספרים על זרועותיהן של אמהּ ושל שאר נשות השכונה המגדלות אותה בצוותא. למה לא באת לפני המלחמה היא הצגה של נשים שמביאות את סיפורן לקדמת הבמה. הגברים במחזה הם בבחינת שחקני משנה, שחקני עזר שתומכים בעלילה אך בשום אופן אינם מובילים אותה. אפילו ביום כיפור בבית הכנסת, הלנה פורצת מעזרת הנשים, לוקחת מידי הגברים את מושכות התפילה ועושה ביום הקדוש הזה כרצונה – יום זיכרון למתיה. זאת הייתה סביבת הגידול של אליזבת, ותפקידה הוא להמשיך את הזרע כמו היתה ניצן ירוק ורענן במדבר צחיח. היא מייצגת בעיני הכול את ההמשכיות – המשכיות שברירית וצרת כתפיים, אמנם, אך ברורה דיה להפוך גם היא לסמל הניצחון על הנאצים מחד גיסא ולעוגן הצלה לנפשה הטרופה של אמה מאידך גיסא. אך אליזבת עצמה אינה מעוניינת לסמל שום דבר. היא רק רוצה לגדול בשמחה, להכיר את משפחתה ולהפסיק לפחד בלילה מן המתים.
ילדיהם של ניצולי השואה כונו לא פעם בפי חוקרי השואה בשם הטעון "נרות זיכרון". הוריהם הניצולים מנסים לבנות באמצעותם מחדש את תחושת הזהות שלהם, והתייחסו אליהם כאל מעין שלוחה של עצמם ושל הביוגרפיה הטראומטית שלהם. "תפקיד זה של נר הזיכרון הוא חלק ממכלול המשימות המוטלות עליהם, שכן לא די שעליו למלא חלל רגשי עצום, אלא שמוטל עליו גם לבנות את המשכה של ההיסטוריה המשפחתית כולה, ובתוך כך ליצור קשר סמוי עם האובייקטים שנספו בשואה".


האמת של הצופה
הבמה של למה לא באת לפני המלחמה מעבירה את הצופה לזמן אחר. הוא אינו מתרחק מהמרחב הגאוגרפי שלו אלא חוזר בזמן אל השנים שבהן עוד אפשר היה לפגוש את ניצולי השואה כאנשים צעירים החיים בישראל. הם אוחזים בעמודי האוטובוס לבושים בחולצות קצרות החושפות את המספרים על זרועותיהם, יושבים בבתי הקפה, קונים בחנויות, מטיילים על חוף הים או ממתינים בתור בקופת חולים. נוכחותם השותקת היתה חלק מחיי היומיום הישראליים. ילדיהם הצברים נשאו את הטראומה של הוריהם בשתיקה, עד שהחלו לדבר ולספר – כפי שעשתה ליזי דורון. המפגש המתקיים בין שני מרחבי הזמן האלה במחזה מעלה שאלות אקטואליות רבות ברוחו של הצופה: האם אפשר לנתק את האמת של הלנה ושל אליזבת מהקשרה של המציאות הישראלית בשנות השישים ולבחון אותה היום בעיניים חדשות? האם יכול להיות תיקון לחוסר ההבנה העמוק שגילו הצברים באותם ימים כלפי ניצולי השואה? והאמנם אפשר היום להתפעם יחד עם הלנה מזעקתה אל נאצר-היטלר ולהרגיש באותה עוצמה את התרוממות הרוח למשמע קריאות הניצחון? וברובד האישי יותר, הצופה במחזה עשוי לשאול את עצמו: "האם יכול להיות שכל המסופר כאן אמת? האם ייתכנו מאורעות כאלה? האם זו אכן הייתה המציאות?" על כך עונה ליזי דורון : "אילו יכולתי לשנות פה ושם אירועים כמו שעשתה עינת ברונובסקי בהפיכת הסיפור שלי למחזה, או כמו שעושה חגית רכבי-ניקוליבסקי בבימוי! אילו רק ניתן לשנות... יש קסם וריגוש באופציה כזאת. זו שמאפשרת לראות את הסיפור שלי, את זיכרונותי ורגשותי באור שונה, לראותו בעיני אחרים, בפרספקטיבה של זמן. המציאות הרי פנים רבות לה. המציאות של הבמה היא אחת מהן."

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.