שם המחבר: רות קנר

ללמוד ממשחקי הדמיון של הילדים

 

לפני שנים רבות, התחילה קבוצת התיאטרון שלנו לספר סיפורים על הבמה. סיפרנו סיפורים על ים, סיפרנו סיפורים על מלחמה, סיפרנו סיפורים על נופים קרובים וגם סיפרנו סיפורים על נופים אבודים. חלפו השנים, ומששחקני הקבוצה נהיו הורים לילדים קטנים, התחיל להתעורר הצורך לספר סיפורים גם לילדים.

לבנו נמשך אל יצירות הספרות הנפלאות שזכרנו מילדותנו שלנו, אבל היצירות האלה כתובות בלשון פיוטית, שבכלל לא דומה בכלל לשפת הדיבור העכשווית וגם לא לשפה שבה כתובים היום רוב ספרי הילדים. האם בשנת 2012 ילדים יכולים להקשיב למשפט כמו: "שרף מעופף / כנפיים לו שש / וסוסי להבה / אל פני המרכבה" (מתוך "הנער ביער" מאת ח.נ.ביאליק)?

חשבנו שגם אם הילדים לא יבינו כל מילה, הם עדיין יוכלו לקלוט את עיקרי הדברים בחוש שישי הקשוב למוזיקליות של השפה, לכוחה הסוגסטיבי ולתכנים הסמויים. אבל מהי שפת הבמה שתאפשר למילים האלה לקשור חוט של קשר עם הצופים הצעירים? הבנו שעלינו לחקור את אופני הביטוי ואת החוקיות המיוחדת לעולם הדמיון של ילדים. פנינו אל שלמה אריאל, מחבר הספר "משחקי דמיון של ילדים - ביקור בארץ הפלאות", (שגם הפך להיות שותף בעריכה ובכתיבה של פרויקט "הדרך לשמה"), וביקשנו שישתף אותנו בהבנתו את האופן שבו הילדים מציגים עולמות של דמיון.

משחקי דמיון של ילדים: ילדים בגיל הרך חשים את העולם הסובב אותם בעוצמה רבה. כל דבר שהם חווים עטוף בקסם, מפתה ומפחיד כאחד, והם סקרנים מאוד, כמהים לחקור ולגלות את מה שמעבר למוכר להם, את כל מה שיש בדרך ל"שמה". בגיל הזה ילדים מבלים חלק ניכר מזמנם במשחקי דמיון,  משחקי "נגיד ש...". ילדים יוצרים משחקי דמיון ללא כל מאמץ, אבל תהליך היצירה מונע על ידי מנגנוני הפעלה מורכבים וסמויים מן העין.

יצירת עולמות אפשריים: ילדים בוראים במשחקיהם עולמות מקבילים שבהם הכול אפשרי. בעולמות האלה הם יכולים להתנסות בהרפתקאות נועזות מבלי לצאת מחדר הילדים המוגן. הם יכולים לעשות קפיצת דרך מעבר למגבלות החלל והזמן, הם יכולים להיות כול יכולים. 

שרירותיות המסמן: ילדים בוראים את העולמות האלה בהבל פה או באמצעים פשוטים וזמינים כמו תנועות הגוף או חפצים מצויים, כגון נעל ההופכת לסירה ושטה על סדין ההופך לים. כל דבר יכול לסמן כל דבר אחר.

יצירת נרטיבים המשתמשים במנגנונים כגון אלה הבאים לידי ביטוי בחלומות: מלאני קליין, מחלוצות הפסיכואנליזה, זיהתה דמיון רב בין התכונות הייחודיות של משחק הדמיון לבין אלה של החלום, כפי שנותחו על ידי זיגמונד פרויד, למשל טרנספורמציה - אדם או חפץ משנה לפתע את זהותו, מעברים פתאומיים בזמן ובחלל, המחשת רגשות או רעיונות מופשטים, התקה בין מהויות שיש ביניהן קשר אסוציאטיבי, ועוד. טיסה של האב לחו"ל לרגל עסקיו תסומן, לדוגמה, על ידי בלון הליום העף באויר ומתרחק, וכיוצא באלה.

מבלי להסתכן באמת: במשחקו, הילד בודק את גבולות יכולותיו הפיזיות והנפשיות ומתמודד עם פחדים ורגשות קשים אחרים מבלי להסתכן ומבלי להיפגע.

סוציודרמה: ילדים נותנים זה לזה תפקידים במשחק, מביימים זה את זה ומחליפים תפקידים ללא קושי. אותו ילד יכול לשמש במשחק כ"במאי", אחר כך כ"מספר הסיפור", ובהמשך כדמות בהצגה. הילדים יוצרים יחד עולם של תוכן וחוויה משותפים ותוך כדי כך מפתחים את מיומנויותיהם החברתיות.

משחקים כאלה חיוניים להתפתחות השכלית, הרגשית והחברתית התקינה של הילדים  ולהתמודדות מוצלחת שלהם עם אתגרים בחייהם. הילדים אוספים חומרים ממקורות רבים ושונים, מפרשים אותם על פי דרכם ורוקחים מהם במשחקיהם יצירה חדשה, סיפור עלילה דמיוני המשלב אלמנטים מכל המקורות האלה. גדולי הסופרים הכותבים לילדים יודעים לתת ביטוי למורכבות המופלאה הזו של עולם הילדים, המתבטאת במשחקי הדמיון שלהם, ובסיפורי מסעות והרפתקאות המשלבים דמיון ומציאות.  

ד"ר שלמה אריאל הוא מייסד ויו"ר העמותה הישראלית לטיפול במשחק.
ספרו: Children's imaginative play: A Visit to Wonderland ייצא בקרוב גם בעברית.

 

וכך, מצאנו את עצמנו בתהליך העבודה מנסים ללמוד מהילדים את עקרונות ההפעלה - העקרונות הפנטסטיים המורכבים כל כך של בריאת מציאויות בדיוניות, עקרונות שהילדים שולטים בהם להפליא, אבל לגביהם, אנחנו, משבגרנו, תמיד נישאר בגדר של מתלמדים, שוליות במלאכת הבנייה של עולמות של קסם במרחבים של דמיון.  

 מספרים סיפורים, במרחק נגיעה. נעלי הפלא של רחלי, מאת פניה ברגשטיין. בתמונה: עדי מאירוביץ' ובת דמותה הקטנה בנעל-סירת משוטים.

 

ההצגה "הדרך לשמה" מיועדת לילדי גן חובה ולכיתות א' - ב'.

שחקני קבוצת התאטרון רות קנר מספרים סיפורים מן הקלסיקה של ספרות הילדים העברית: מכונית הקסמים, עפ"י סיפור מאת דליה רביקוביץ; הנער ביער, מאת ח.נ.ביאליק; נעלי הפלא של רחלי, מאת פניה ברגשטיין; פרק מתוך עלילות מיקי מהו לאברהם שלונסקי; שוש - מסע הרפתקאות של סוסון ים, מאת שלמה אריאל.

אספו וסידרו: שלמה אריאל ורות קנר; מספרים: טלי קרק, עדי מאירוביץ', רונן בבלוקי, שירלי גב-שגב; עיצוב: כנרת קיש.

לביקורות על אודות ההצגה "הדרך לשמה":

הדרך לשמה: חגיגה של מילים ושפה / נורית אסיאג, "עכבר העיר".

המסע אל הלכאורה / נעם גל, "ערב רב".

ליוצרי "הדרך לשמה",
אין ספק שרות קנר כיוצרת היא שם שמצדיק אשראי מקצועי מכובד, ולפיכך הגעתי למופע "הדרך לשמה" בלוויית נכדתי בת השש וחצי מתוך ביטחון שנזכה לאירוע איכותי. ההנאה שלנו עלתה על כל המצופה. ביצוע עדין אך בעל עצמה, מופלא אך בהיר, איכותי כך שאפשר היה להבין כל מילה! רגיש ולא מתיילד, בקול צלול ללא צעקה, תפאורה צנועה, אך בטוב טעם – חלוקי נחל צבעוניים שמראים את הדרך, שנעים לשבת עליהם. הפנייה אל הילדים נעשתה ממקום של כבוד אליהם וכבוד לטקסט – הרבה זמן לא זכינו לחוויה כל כך מהַנה.
קטעי הקישור שאותם למדנו בעל-פה, פרי עטו של שלמה אריאל היו ממש ברוח שלונסקי, והבחירה במשוררי איכות למבוגרים הכותבים גם לילדים מעידה על הבנה עמוקה בטיפוח טעם אמנותי ורגישות אסתטית. לדעתי צריך להסיע אתכם מבית-ספר לבית ספר כדי שהילדים והמורים יחד יראו איך אפשר לבצע טקסט! אני מאוד מקווה שיצלמו את המופע בשלמותו לטלוויזיה וישדרו אותו שוב ושוב!... ד"ר צביה ולדן, בלשנית התפתחותית.

"יצאנו היום להצגה שבה למדנו מהסיפור המון דברים: למדנו על פתגם ועל דמויות, זמן והתחלה, אמצע וסוף, למדנו גם על רגשות ומקום. ההצגה הייתה מאוד מצחיקה והשחקנים מאוד מוכשרים. השחקנית שאלה אותנו מי האיש המהיר ביותר בכל העולם - והזה הדמיון". עזרא, כיתה ב', בי"ס רש"י, נתניה.

"בהצגה לא הייתה תפאורה וגם לא תלבושות. השחקנים רצו ללכת לשום מקום. הרגע שאהבתי הוא שהילדה עפה עם הנעל וגם כשהיא שטה עם הנעל השנייה. הרגע שהעציב אותי הוא כשהילד לא ידע לאן הולכים. הרגע ששימח אותי הוא שהילד מצא דרך ללמוד מילים וגם למצוא את בית הוריו". נתנאל, כיתה ד', בי"ס רש"י, נתניה.

"אני למדתי שלפחד זה לא נורא. הייתה שחקנית שאהבתי במיוחד - זו הייתה טל ואהבתי את הקול שלה. התרגשתי מאוד ורציתי לשיר איתם, אבל התביישתי. אהבתי את הסיפור על הילד שברח ליער כי היו אותיות שהפחידו אותו. אני רוצה להגיד לילד שזה לא נורא לפחד. אני רוצה שהשחקנים יחזרו שוב, ואני רוצה להיות שחקנית כמוהם". הלן, כיתה ב', בי"ס רש"י, נתניה.

לאתר של קבוצת תאטרון רות קנר.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.