שם המחבר: שהם סמיט

משפחת החיות המופלאות

 

המפגש הראשון שלי עם בני משפחת מומין התרחש בתחילת שנות השבעים, במסגרת האזנה לתסכיתי הרדיו הנפלאים ששודרו ברשת א'. כן, כיום קשה להאמין בכך, אך בימים הדינוזאורים ההם, לפני פחות מארבעים שנה, ילדים לא שבו מבית הספר ונדבקו למסך זה או אחר - הם נשכבו במיטה, או על הספה, והאזינו בשקיקה ל"תסכיתים", מילה שנעלמה עם מות המדיום. שם התכנית, אף הוא היה לא-ייאמן, מגה-חנוני ברמות על, בניחוח טיפת-חלב - "התכנית לאם ולילד" -אבל אנחנו קיבלנו אותו בטבעיות. הוא פשוט חלף לנו ליד האוזן שהייתה דרוכה להאזין לסיפורים הנפלאים שסופרו בתכנית (בלוויית "עיטור מוסיקאלי").


"משפחת החיות המוזרות", כפי שנקרא הספר בתרגום אוריאל אופק, היה אחד האהובים, ותסכית שהותיר בי את חותמו הכביר לא רק בזכות הטקסט הנפלא של ינסון, אלא גם בזכות ההגשה של מוטי ברכאן, בעל קול הקטיפה, והודות למוזיקה שליוותה אותו: "בוקר", הפרק הראשון מתוך "פר גינט" לגריג. כילדה חסרת השכלה מוזיקלית זו הייתה בשבילי פשוט "המוזיקה של החיות המוזרות", מוזיקה שהתמזגה עם המילים, ואפפה אותי, הייתה לחלק בלתי נפרד משמיכת השלג המכסה את עמק מומין, ונקשרה אצלי עם שלג ילדותי הירושלמית, ועם חוויית השכיבה במיטה, תחת השמיכה, בחדר שפעמים רבות מדי נותר קפוא, בשל סכסוכי שכנים סביב תשלומי הסולר להסקה המרכזית.

המומינים, היו רחוקים כל כך מהוויית הבניין המשותף, ולכן "מוזרותם" הייתה מובנת מאליה, מה גם שכעבור זמן, כשאמי קנתה את הספר, זכיתי לראות איך הם נראים "באמת", כלומר כפי שינסון, שהייתה גם מאיירת וקריקטוריסטית מחוננת, ציירה אותם. לפני כן, כשהאזנתי לסיפור ברדיו, נדרשתי לדמיינם. איך הם נראו בעיני רוחי? איני יודעת. הם נעלמו כבמטה קסם עם החשיפה לאיורים של ינסון.

רק באחרונה, עם צאת התרגום החדש של דנה כספי, למדתי כי במקור בני המשפחה אינם "חיות מוזרות", כפי שכינה אותן אופק, אלא פשוט מומינים, כיום, בעידן של פתיחות וקבלת האחר, השם הקודם נשמע צורם, ומנוגד בתכלית לרוח היצירה, ולרוח הפתיחות של משפחת מומין, המארחת בביתה שורה של טיפוסים אקסצנטריים - ממש כפי שעשו הוריה של ינסון בבית הקיט שלהם. בבית הזה, בבגרותה, חיה ינסון עם חברתה לחיים; מעשה אינדיבידואליסטי ואמיץ בעידן שבו זוגות חד-מיניים נחשבו ל"חיה מוזרה".

עד מה שונה קריאה של מבוגר מקריאה של ילד. כילדה, חיבבתי מאוד את מומין-אמא על היותה חמה ואוהבת - אך רק כיום, כשאני עצמי אם, אני מבינה איזו רעיה ואמא קולית היא. יש בה שלוות נפש אמיתית, אירוניה (למשל כשהיא מתייחסת למומין-אבא וספר זיכרונותיו), חוכמה, ואנרכיזם. היום אני ממש מעריצה שלה. זו האם שהכירה את בנה מומינטרול גם לאחר שכושף והיה ליצור מעורר סלידה - ודי היה בזיהוי ובאהבה שמאחוריו כדי לחולל קסם נגדי שיחזירו לעצמו. מנגד, הגרוק, מפלצת קור המקפיאה את סביבותיה, הילכה עלי איימים, אך שלא כמו מפלצות אופייניות היא הייתה מפלצת שקטה, דיכאונית, שנעצה בי מבט של ילדה דחויה - גם אם לא היו בידי כלים להגדירו ככזה. וסנופקין - הוא היה אהוב לבי (קראתי בשמו חתול) - בלי שאבין שהוא נפש אמן.

"המומינים" הוא ללא ספק אחד הספרים שהיטבתי להבין כקוראת בוגרת, אך כמו "פו הדב", ושלא כמו אחיו למדף הספרות האמביוולנטית ("אליס בארץ הפלאות", "הנסיך הקטן"), ההבנה המוגבלת לא פגמה בחוויית הקריאה. "המומינים" היו עולם ומלואו, ואולי עוד יותר, דווקא משום שהתוודעתי אליהם, לראשונה, באמצעות האזנה בלבד.

 

 

משפחת המומינים – הסיפור על מגבעת המכשף/ טובה ינסון/ תרגמה משוודית והוסיפה אחרית דבר: דנה כספי/ כתר/ 176 ע"מ.

מתוך המדור: פגישה לאין קץ 

צילום: מוטי קיקיון.

דצמבר 2012

 

  

הסופרת ומבקרת הספרות שהם סמיט מקיימת מפגשים עם תלמידי א - י"ב.

עוד על אודות שהם סמיט ומפגשיה עם תלמידים: לכל מפגש יש שני צדדים

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.