שם המחבר: נטעלי בראון

הדמות - בין תיעוד לפיקציה

 

דן גבע: נטעלי בראון למדה פילוסופיה, ספרות וקולנוע, משולש מאוד משמעותי כדי להבין את הקולנוע שהיא עושה, שיש בו פיוט עמוק והתבוננות יוצאת דופן במורכבות של המציאות, נטעלי היא אמנית שפועלת בתוך סוגות שונות.

נטעלי בראון: אני מאוד שמחה לשבת כאן עם שני יוצרים שאני מאוד מעריכה, זה מרגש. אמרתי לרענן ממש לפני שעלינו ש"שלטון החוק" הוא יצירת מופת בעיניי, והתמזל מזלי לראות את הסרט בהקרנה יוצאת דופן בקיץ שעבר, במחאה. הייתה בשדרות רוטשילד פינה של קולנוע...

אני רוצה להתייחס לשני נושאים שאני נוגעת בהם בעבודות שלי; אחד זה הקשר בין מיתוס למציאות, והשני, שבעצם נגזר מתוך הראשון, הוא הדמות בקולנוע התיעודי ועד כמה היא אמיתית, על המתח בין האמת לפיקציה בהקשר של הדמות.

אספר קצת על עצמי ואיך הגעתי לקולנוע. אני לא למדתי קולנוע וככה בעצם הגעתי לעשות סרטים אלא התגלגלתי לזה באופן אחר לגמרי, תמיד הייתי סינופילית, שזה חולת קולנוע, אבל רק מעמדת הצופה. אחרי שלמדתי פילוסופיה וספרות המשכתי לדוקטורט בספרות, כשהנושא שלי היה בין קו התפר בין ספרות לפסיכואנליזה, והיצירה שאותה רציתי לחקור היא היצירה הרומית, "המטמורפוזות" של אובידיוס. התחלתי לעשות את הדוקטורט, ובשנה שבה צריך לכתוב את הצעת המחקר שמתי לב שזו עבודה מאוד אינטנסיבית מבחינה רגשית בשבילי וזה הפך להיות כמעט מוגזם, ואז על דעתי שזו לא צריכה להיות עבודה אקדמית וזה כנראה צריך להיות דבר אחר שעוד לא ידעתי מהו. וככה בעצם מתוך הדבר הזה עברתי מהמסלול של דוקטורט בספרות ללימודי תואר שני בקולנוע, ובמשך הלימודים התחלתי לעבוד וליצור את הסרט "מטמורפוזות", שאני לא יודעת אם אפשר לקרוא לו לגמרי תיעודי, אבל לחלוטין יש בו גם דמויות אמיתיות, ולכן אפשר לכנות אותו תיעודי, או תיעודי אקספרימנטלי.

אומר כמה מילים על אובידיוס ועל היצירה ועל מה ניסיתי בעצם לעשות בסרט. אובידיוס כתב את ספר "המטמורפוזות" בשנה השמינית לספירה, זאת אומרת בתחילת התרבות המערבית, ערש התרבות הערבית. והיצירה מכילה 250 סיפורים של מטמורפוזות, שזו השתנות של הגוף האנושי לחיה או צמח או אבן או מים, שלל דברים שיש לנו בטבע. בדרך כלל המטמורפוזה מתרחשת כשיש התערבות של אל או משהו שקורה לאדם ובעקבותיו הוא צריך לשנות את צורתו. מתוך 250 הסיפורים, חמישים הם סיפורי אונס. למעשה המטמורפוזה היא תוצאה של אונס, ולמעט מקרה אחד, מיתוס אחד, זה אל שאונס בת אדם.

כשאני נתקלתי ביצירה הזו כשהייתי בת 18, בצבא, זה הדהים אותי עד כמה המטפורה הזו של מטמורפוזה מאדם לדבר אחר שהוא אינו אדם היא מדויקת לחלוטין בהקשר של פגיעה מינית ושל פוסט-טראומה, והמטפורה הזו ישבה איתי, היא חלחלה בתוכי, ובאמת אני לא ידעתי מה אני אעשה עם הדבר הזה עד שבעצם הגעתי להכרעה שזה צריך להיות סרט.

אני גם חייבת לספר שלפני שזה נהיה סרט, כי כאמור אני לא באתי הרי מקולנוע, חשבתי שזה צריך להיות משהו אחר, והתחלתי לעבוד במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית עם קבוצה של נשים שעברו גילוי עריות, והמחשבה הייתה אולי לעבוד איתן על הסיפורים האלה, אולי להעלות משהו על במה, זה היה חיפוש של שפה, זה היה לא ברור, ואחרי עבודה של חצי שנה הגענו למסקנה שזה פשוט הולך להיות גיהינום כי כל פעם, ערב אחרי ערב, יעסקו שוב בתכנים האלה, זה יגמור את כולנו. אז היה רעיון לעשות את זה פעם אחת, שהן ידברו פעם אחת מול מצלמה, המצלמה תתעד את העדות והסרט ימשיך בעצמו, הן לא יצטרכו לחוות שוב ושוב את תהליך מסירת העדות שהוא מאוד מאוד קשה.

הסרט הוא שילוב בין ארבע עדויות של נשים על אונס וגילוי עריות לבין מיתוסים מהספר, כשהשפה הקולנועית שבסופו של דבר בחרתי להשתמש בה - אני נורא לא אוהבת את המילה 'שינמוש' אבל אין לי מילה אחרת כרגע - זה הניסיון דווקא לחפש דימויים שהם מנותקים מהמציאות, דימויים שאפשר לקרוא להם ארכיטיפים, ושהם מנסים לדמות איזה מרחב נפשי שקשור גם לכל אישה ואישה שהשתתפה בסרט, מתוך שיחות איתה, מתוך  הדימויים שעלו להן, גם כילדות וגם כנשים בוגרות, בטראומה ובתהליך של הפוסט טראומה, וגם לנסות להתכתב עם הדימויים שעולים מתוך אובידיוס עצמו.

כשאני חוזרת להגדרה של מיתוס, או אולי בעצם כדאי לצאת ממנה, מיתוס הוא סיפור עם, זה סיפור שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן מבחינת קהילה מסוימת וכל סיפור כזה תורם לעיצוב של הזהות של הקהילה ולתפיסת העולם שלה, ולכן במפגש בין מיתוס לבין מציאות עכשווית אז נולדת פרשנות חדשה על המציאות העכשווית וזו הייתה המטרה שלי.

 

 

 

לצפייה במושב יוצרים עם הבימאים נטעלי בראון ורענן אלכסנדרוביץ, בהנחיית דן גבע.

* נטעלי בראון היא במאית, תסריטאית, סופרת ומשוררת.

* מתוך "תעודה בבקשה!" השתלמות רכזי סל תרבות בנושא טשטוש גבולות בקולנוע תיעודי, דצמבר 2012.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.