שם המחבר: דורון צברי

על אודות "המדריך למהפכה"

 

"אני ואתה נשנה את העולם". השיר הזה הוא לא סתם, כי הוא מבטא במשפט אחד את כל מה שחשבנו. כשאתה רוצה לעשות מהפכה, צא לדרך. קח חבר טוב והשאר יבואו. לא היה לנו תקציב לכל הכללים שרציתי להכניס כי זה אנימציה. אז הכלל הראשון שירד, כלל הזהב, אומר שמי שמחזיק בזהב קובע את הכללים. וככה זה. החזקים קובעים את הכללים, שפועלים לטובתם. מי קבע שהשחורים יהיו עבדים? הלבנים. מי קבע שנשים לא יצביעו? הגברים. וזה ממשיך. ולכן אם אנשים כמונו רוצים שהכללים יהיו לטובתם הם צריכים לעשות מהפכות. כי לחזק אין עניין לשנות את הסדר הקיים. הכלל השני שירד הוא שארבעה אנשים עושים מהפכה. זה הניסיון שלי. לישראל אין היסטוריה של מאבקים חברתיים מוצלחים, וגם המאבק שלנו נכשל. החוק שאנחנו העברנו בקריאה ראשונה נפל, הזיזו אותו הצידה בוועדת השרים לחקיקה, ובחוק החדש הממשלה עוד יותר שולטת על רשות השידור. היום השר הממונה על רשות השידור הוא רה"מ בנימין נתניהו. בהנהלה כולם אנשים שלו. אז אין הרבה דוגמאות בישראל למאבקים מוצלחים. בעיניי המאבק הכי מוצלח הוא של ארבע אמהות, שהוציאו את צה"ל מלבנון. אחרי 18 שנה שהסבירו לנו למה אסור לצאת מלבנון, קמו ארבע האמהות האלה ואחרי שנה צה"ל היה מחוץ ללבנון. המספר הזה, ארבעה אנשים, מסוגלים לעשות מהפכה. ורצוי שהם יהיו חברים אחד של השני. לצדי היו חברים שלי וכמה שהיה קשה תמיד היה מי שינחם ויחזק.

אני פנטזיונר, לי הייתה בראש תמונת סיום שבה יו"ר הכנסת מכריז שהצעת החוק לשחרור רשות השידור עברה בקריאה שלישית, ומכרתי לאורי שזה ייקח בין שנתיים לשלוש. זה לקח שמונה ובסוף הפסדנו. עכשיו יש בג"צ, אנחנו לא מוותרים. היום ברור למה התקשורת צריכה להיות עצמאית. תראו מה קורה לערוץ 10, שבחדר סגור אשת ראש הממשלה יושבת עם פרח ומתלבטת אם לסגור, לא לסגור, לסגור, לא לסגור. גם בתיק ליברמן, עיתונאי אחד, ברוך קרא, עשה מה שהמשטרה לא עשתה. אם הוא לא היה מתקשר מיוזמתו לחברי וועדת המינויים, שבעה אנשים, ושואל אם חקרו אותם, לא היינו יודעים בכלל שאף אחד לא חקר אותם. עיתונאות היא סם החיים של הדמוקרטיה, ותראו כמה זה שביר. והשידור הציבורי הוא כלי שצריך להיות של אזרחים. כמה חשוב שלנו יהיה את הכלי הזה מול בעלי השררה. כרגע זה לא המצב. אין היום תחקירים בטלוויזיה, מקסימום על איזה רב מושחת. זה הכול סרדינים. מי מתעסק עם הכרישים? מתי ראיתם תחקיר אמיתי על נוחי דנקנר? המנכ"ל הקודם של ה-BBC, כשהוא נכנס לתפקיד, הדבר הראשון שהוא עשה היה להגדיל את תקציב מחלקת התחקירים. תקציב השידור הציבורי הוא מיליארד שקל. אם הם היו שמים במחלקת תחקירים 30 מיליון, 20 מיליון, תביאו את התחקירנים הכי טובים בארץ, תנו להם שכר סבבה וביטחון תעסוקתי, אתם יודעים איך המדינה היתה נראית? אלה דוגמאות למה יכולה להיות טלוויזיה, ועוד לא דיברתי על יצירה.

הקולנוע הישראלי בפריחה וזה לא מגיע לטלוויזיה. אף אחד לא הולך לארי פולמן ואומר לו "אולי תכתוב לי סדרה, כמה אתה רוצה?". אין דבר כזה. הקולנוע בפריחה עצומה ואין לו שום ביטוי במסך הקטן. חלק מהמאבק שלנו היה לחשוף את המערכת העצומה של הסחת הדעת שיש פה. "יו, תסתכלו, מאסטר שף". מין איזה ליצן שמבדר אותנו ובזמן הזה קורים כל מיני דברים ואנחנו בכלל לא שמים לב. אין אנרגיה, אין תקציבים, אין תשוקה, אין מחשבה שמבקשת לעשות טלוויזיה רלוונטית שמתעסקת עם המציאות. אני הייתי חבר הוועד המנהל תחת משה גביש, שהיה איש מדהים. למדתי ממנו כמה קשה לפקח. כשהוא נכנס הוא חיפש את הנהלים של רשות השידור, לא ידעו על מה הוא מדבר. חיפשו חיפשו, אחרי שבוע מצאו משהו מ-1972, כתוב במכונת כתיבה, זאת הפעם האחרונה שכתבו נהלים. והתסכול היה להבין כמה קשה לשנות. בישיבה הראשונה של הוועד המנהל גביש העלה את דוח מבקר המדינה וביקש להקים ועדה לתיקון הליקויים. אחרי כמה זמן הוא שאל האם הוועדה התכנסה. לא. עוד כמה זמן, האם הוועדה התכנסה? לא. למה? הג'ינג'י עם המפתח, סיפורים. חצי שנה. למה לא התכנסה? כי לא רצו, תשובה פשוטה. עכשיו, מה תעשה? תהפוך את השולחן של המנכ"ל? זה לא מעניין אותם. הדבר היחידי שאני יכול לזקוף לזכותי בשלוש השנים שהייתי חבר הוועד המנהל, הוא שגרמתי להם לשדר את "שיטת השקשוקה". כשהם קיבלו את המכתב מעורכי הדין של האחים עופר הם נבהלו וביטלו את החוזה. ככה מורחים את הזמן, עברה שנה. בסוף התקשרתי למנכ"ל, איימתי עליו. אם אתה לא רוכש את הסרט יקרה אחת, שתיים, שלוש. תוך שבוע רכשו את הסרט ושידרו אותו. אחרי זה התגאו, שידור ציבורי. אבל אלה היו איומים, ממש אלפרוניים. אחרי שזה שודר, האחים עופר תבעו את מיקי רוזנטל בבית המשפט. ואז אורי, חברי הטוב, עשה חישוב והקים את הקבוצה "גם אני מיקי", אליה הצטרפו למעלה מ-3,000 אזרחים שחתמו על תצהיר שהם מצטרפים לתביעה. ככה שגם אם היינו מפסידים הסכום היה מתחלק בין ה-3,000. האחים עופר משכו את התביעה. הסיפור הזה מזכיר את העניין של סולידריות. שניים, שלושה, ארבעה אנשים, יש את האמת, תילחם עליה, בסוף תנצח.

יום אחד קיבלתי טלפון ממישהי בשם דפנה, אמרה לי שהיא ראתה את הסרט, והיא הולכת ביום חמישי להקים אוהל בבימה. אמרתי סבבה. היא אמרה שהיא רוצה את ברכת הדרך. יום אחרי, "אתה זוכר שבחמישי אני הולכת לבימה?". יום רביעי, "מחר אני הולכת להבימה". וואלה, דפנה הזאת... יום חמישי. "אתה זוכר, היום בהבימה?" אמרתי, אני אקח את המצלמה, כי אף פעם אתה לא יכול לדעת. וככה התחילה המחאה, מי ידע לאן זה יגיע. מה זה עזר? מי שמתעורר מהמטריקס לא חוזר לישון. ארוכה עוד הדרך. תודה רבה.

 

 

לצפייה בשיחה עם דורון צברי על אודות "המדריך למהפכה".

* מתוך "תעודה בבקשה!" השתלמות רכזי סל תרבות בנושא טשטוש גבולות בקולנוע תיעודי, דצמבר 2012.  

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.