שם המחבר: יעל פארן

לרקוד זה לחולל נס

 

כשם שכל ילד שונה מילדים אחרים, כך גם כל המופעים שונים זה מזה; גם אם מדובר באותה הכוריאוגרפיה ובאותן התנועות, וגם אם תמיד יימצאו הילד או הילדה שיקראו לעברי "בטוח שהנסיך יאהב אותך כשיראה איך את רוקדת!", או ישאלו בפליאה: "איך אין לך סחרחורת בסיבובים?". ההתרגשות של הילדים באה לידי ביטוי במחיאות כפיים ובניסיונות לחקות את תנועות הריקוד שלי, בצחוק מתגלגל או במילים מרגשות, כמו "את צריכה להקשיב ללב שלך", כל ילד והדמיון שלו, כל ילד והמקוריות הייחודית לו.

אצל ילדי החינוך המיוחד הכול קצת אחרת ולעתים אפילו מאוד אחרת. במשך מספר חודשים, הופעתי בפני ילדי החינוך המיוחד בכמה ערים בארץ. "חינוך מיוחד" הוא ביטוי המקיף אפיונים רבים, מגוונים ושונים מאוד זה מזה. פעמים רבות הם מוגדרים כ"ילדים בעלי צרכים מיוחדים". במהלך החודשים שבהם הופעתי בפני ילדי "החינוך המיוחד", התרשמתי בעיקר שהם "ילדים בעלי צורך מיוחד במחול". כך למשל, בגן שפתי בחיפה, המטפל בקשיים בהתפתחות השפה והדיבור. בגן הזה, את המילים החליפו מבטים מלאי סקרנות, שפת גוף מלאת הבעה ומחיאות כפיים. בגן הזה, לפתע פתאום, קם על רגליו אחד הילדים וקרא: "באבו! באבו!". בזמן המופע חייכתי אליו, ולא יכולתי שלא להבחין בהתרגשות שאחזה בגננות. כשהסתיים המופע הן תרגמו עבורי את הקריאה – "בראבו", וסיפרו לי שהילד הזה מעולם אינו מדבר ביוזמתו, עד שפתאום, כך באמצע הריקוד...

או למשל בנתניה, בבית ספר לבני נוער בעלי צרכים מיוחדים, מגיל 12 עד 21. שם, מיד עם הגעתי, ניגשו אלי שני נערים, בירכו אותי לשלום, ושאלו: "איך קוראים לך? אפשר לעזור לך?". יחד עם צוות המורות והמטפלות של בית הספר, הם עזרו לי לפרוק את הציוד וגם להכין את אולם הספורט למופע. אני זוכרת את אותו הבוקר, ואת ההרמוניה שהייתה בין אנשי הצוות לתלמידים, יחסים של כבוד הדדי ויכולת הקשבה והכלה. באותו בית ספר, שני המופעים עברו בהצלחה, ואני נדבקתי בשמחה שהפגינו הילדים בהבעות פניהם ובשפת הגוף. היו אלה דקות ארוכות של הנאה, ולאחריה, התעוררה שיחה בין הילדים לבין הצוות. אורית, סגנית המנהלת, אמרה לי שהדבר הנדיר היה שגם נערים שאינם מרבים לדבר ולהתבטא ביקשו לשתף בתחושותיהם. עוד אמרה לי, כי במהלך המופע התבוננה בהבעות הפנים של הנערים וראתה את הרושם החזק שהמחול מותיר עליהם, ולאחריו הבינה שהמופע גרם להעלאת המוטיבציה שלהם לדבר. 

או בוקר אחר במקום אחר, בגן של ילדים בעלי אוטיזם. בגן זה, לא רק שהילדים אינם מדברים, הם גם לא ממש מתקשרים. זו הייתה הפעם היחידה שבה שפת המבטים והעיניים לא היוותה תחליף לתקשורת מילולית או אחרת. ובכל זאת, אחד הילדים שצעק כל הזמן, נרגע בזמן הריקודים. הרגשתי איך הילדים האלה נשאבים אל תוך התנועה שלי ונסחפים עם המוזיקה. אינני יודעת "לאן" לקחו אותם הריקודים, זה נשאר חבוי וסודי בלבו של כל אחד מהם, אבל כשרקדתי היו שברירי מבטים, הבזקים של אור. במופע הזה, במהלכו, החלטנו הגננות ואני לוותר על סיפור המסגרת של המופע ועל האינטראקציה המילולית, ולהתמקד רק במה שבאמת חודר אל הילדים המיוחדים האלה, הריקוד.

במשך שנים אני מופיעה בפני ילדים במסגרת סל תרבות ארצי ובמסגרות נוספות, אך חודשים אלה שבהם הופעתי בפני ילדי החינוך המיוחד מלווים בתחושה מיוחדת, לא מוסברת. אולי זוהי תחושה של נס שהתחולל, כפי שאמרה לי אחת הגננות מחיפה, לאחר מופע בפני ילדים המוגדרים כבעלי קשיי התנהגות, ילדים המתקשים לקבל מסגרות וכללים. אותה גננת הבהירה לי עם הגעתי ש"כאן יהיה לך קשה להעביר מופע". בזמן שהתכוננתי למופע, כשסידרתי את התפאורה והתחממתי, שרו הילדים שירים שאפילו מביך אותי לחזור על מילותיהם. היו שם המון ויכוחים בין הילדים עצמם וביניהם לבין צוות הגן, וזה העציב אותי מאוד. כשהגיעה שעת המופע, הילדים התיישבו והצוות היה בעמדת "היכון" על מנת לטפל בהפרעות הצפויות שעומדות לשבש את מהלך המופע. ואז "התחולל נס", ובמופע, פגשתי את הילדים הכי טובים, כמו שאני מרבה לפגוש במסגרות רגילות. "פשוט חוללת נס", אמרה לי הגננת, ואני השבתי לה ש"לרקוד זה לחולל נס".

                           

 

* יעל פארן נפגשת עם ילדי גן - ג' במופע "מעבר למסגרת - גוף פוגש חלום" ו-"לרקוד עם נסיך", ועם תלמידי ד' - ח' במופע "מעבר למסגרת".  

אוקטובר 2013.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.