שם המחבר: מאמר מאת בני מר

ריצ'רד השני וריצ'רד השלישי

התאטרון הקאמרי
"ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי"
מאת ויליאם שקספיר

נוסח עברי: "ריצ'רד השני" – שמעון זנדבנק; "ריצ'רד השלישי" – מאיר ויזלטיר
עיבוד ובימוי: ארתור קוגן
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
תאורה: יעקב סליב

באופן נדיר, ולא רק בישראל, מעלה התאטרון הקאמרי בעת ובעונה אחת את שני ה"ריצ'רדים" – "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" – של ויליאם שקספיר. אלה הם שני מחזות נפרדים, ו"ריצ'רד השלישי" אינו המשך של השני. אדרבה: "ריצ'רד השלישי" נכתב לפני "ריצ'רד השני", ושניהם מתארים תקופות שונות בתולדות אנגליה. ואף על פי כן, את שני המחזות ביים ארתור קוגן ובשניהם מגלם את התפקיד הראשי איתי טיראן. העובדה הזאת מדגישה במכוון את המכנה המשותף הרחב בין שני המחזות, ויוצרת לשניהם מסגרת דרמטית מרשימה ומשמעותית.

הדמיון בין שתי ההצגות נובע בראש וראשונה מן השפה השקספירית, שאין לטעות בה גם בתרגום לעברית. את המחזה "ריצ'רד השני" תרגם שמעון זנדבנק ואת "ריצ'רד השלישי" – מאיר ויזלטיר, אבל שתיהן מעבירות לעברית את אוצר המלים (במובן המקורי של המונח), את התחביר של שקספיר ואת ההמצאות שלו, שאין להן הרף. בשני המחזות צריך אפוא לא רק לצפות, אלא גם לחדד את חוש השמיעה ולהקשיב לטקסט הווירטואוזי. בתחילה נדמה שקשה להקשיב בריכוז כזה לאורך זמן, אבל למרבה ההפתעה, האוזן מתרגלת לשפה והשפה אינה נשמעת עוד קשה ומלאכותית.

גם העלילה דומה במידה רבה בשני המחזות: כולה מלאה תככים וקנוניות כמעט של כל הנפשות הפועלות בה. המחזות האלה ממחישים את השאיפה לכוח ולשררה של בני האדם, ובעיקר של הגברים. ב"ריצ'רד השני" רוב הדמויות הן גברים, האחוזים בדיבוק של כוח וכבוד. ב"ריצ'רד השלישי" השאיפה לכוח מגיעה לשיא ומשתלטת על כל היצרים הרעים האחרים של האדם. אבל בשני המחזות איש אינו נאמן לרעהו ולמלכו. מי שעולה על כס המלכות אינו ראוי לכך בזכות מידותיו, אלא כל דאלים גְבר וכולם מוּעדים לשחיתות. המחזות האלה מבטאים את המציאות ההיסטורית של אנגליה בימי הביניים, ואת המבט עליה בימיו של שקספיר, שניסה לטהר את שושלת המלוכה ששלטה בימיו ולהשחיר את אלה הקודמות. ובכל זאת, המחזות אקטואליים (כמעט) בכל עת ובכל מקום.

בהתאם לכך עוצבו התפאורה והתאורה בשני הריצ'רדים. הן שונות זו מזו בשתי ההצגות, אבל בשתיהן ברור שאינן מכאן ומעכשיו, ומהצד האחר גם אינן שייכות לתקופה מסוימת ולמקום אחד, אלא מדגישות את המכנה המשותף האוניברסלי. בשתי ההצגות, התפאורה התלבושות שונות מעט זו מזו, אבל הבימה נשארת אותה בימה אחת, אפורה. למרות השינויים המתבקשים המתחוללים עליה, נדמה שיש המשכיות ויזואלית בין שתי ההצגות.

"ריצ'רד השני"
את "ריצ'רד השני" כתב המחזאי-המשורר האנגלי הגדול ויליאם שקספיר (1616-1564) כנראה באמצע שנות התשעים של המאה השש-עשרה, שנים אחדות אחרי בואו ללונדון ובתחילת הקריירה שלו. זה אחד מעשרה מחזות היסטוריים שכתב על תולדותיהן המסוכסכות של אנגליה. המחזות הללו נכתבו ברוח הניצחונות האנגליים הגדולים על ספרד באותם ימים. בין השאר הם מבקשים לפאר ולרומם את מלכותה של המלכה אליזבת, שהשושלת שהיא נמנית עמה, שושלת טיודור, שמה קץ למלחמות הפנימיות בין משפחות המלוכה האנגליות והביאה לשלום ולשגשוג.

המלך ריצ'רד השני (1400-1367) מָלַך באנגליה בין השנים 1377 ל-1399, ומחזהו של שקספיר מבוסס על המאורעות ההיסטוריים שהביאו להדחתו, אבל הוא אינו נצמד לעובדות ההיסטוריות, אלא מתאר אותם כמובן בחירות פואטית.

המחזה נפתח במעמד שבו המלך ריצ'רד השני שופט בין שני אבירים. הנרי בולינגברוק, בן דודו של ריצ'רד, מאשים את תומס מובריי בבגידה. שניהם מבקשים לצאת לדו-קרב, אך המלך מעדיף לגזור על שניהם גלות ולהרחיק אותם מהממלכה. אחר כך, עם מות דודו של ריצ'רד ואביו של בולינגברוק, ג'ון גונט, מנשל המלך את בן דודו מן הירושה ומשתלט על נכסי אביו. העושק הזה מצטרף לשורה של מעשים רעים אחרים של ריצ'רד: הוא מטיל קנסות כבדים מדי על בני האצולה, מבזבז את כספי המיסים של בני העם ומוציא לעצמו שם רע כמלך מושחת ובזבזן. כל זאת הוא עושה גם בעצתם הרעה של שני יועצים: ג'ון בושי והנרי גרין.

בולינגברוק הגולה מתכנן נקמה בריצ'רד השני, שעשק אותו ואת בני העם. הוא וצבא המורדים מנצלים את היעדרותו של המלך מאנגליה (לאחר שיצא למלחמה באירלנד) ופולש לאנגליה. כשהמלך חוזר ממלחמתו באירלנד, עליו להתעמת עם בולינגברוק ועם שאר הבוגדים בו מקרב שריו ויועציו. הוא נאלץ לוותר על כס מלכותו לטובת בולינגברוק, המוכתר כמלך הנרי הרביעי. ריצ'רד השני נכלא במצודה, וכעבור זמן מה הוא נרצח, למורת רוחו של יורשו בכס המלוכה. בולינגברוק, הלא הוא הנרי הרביעי, מכה על חטא, ומחליט לצאת למסע צלב כדי לכפר על רצח ריצ'רד השני, שבוצע כביכול בשמו. המחזה נחתם בדבריו אלה:

לבי דַּוַּי, מכובדַי, כי דם
הֻמְטַר עלי כדי להפריחֵני.
אתם – סִפדו אתי, לִבשו שחורים.
אני אצא לארץ הקדושה
ואטהר ידי שגואלוּ
בדם. לכו בַּסָךְ, בְּכוּ לַמֵּת
אשר זנח אותנו בלא עֵת
(תרגם שמעון זנדבנק).

"ריצ'רד השני" הוא מחזה פוליטי, שבמרכזו שאלת הזכות למלוכה. ריצ'רד השני יורש בדין את כס המלוכה מאביו, אבל מעשיו הרעים מערערים על זכותו הטבעית למלוך. מהצד האחר מוצג בולינגברוק כמי שיתקן את עוולותיו, אך דווקא שלטונו מתחיל בעוול של רצח המלך. בתוך כך מציג המחזה את דילמת הנאמנות למשטר של האצולה ובני העם. האם הם חייבים להיות נאמנים למלך רע ולשלטון לא צודק? רוב נאמניו של ריצ'רד השני בוגדים בו במהלך המחזה ועוברים לצדו של בולינגברוק-הנרי הרביעי, אבל ייתכן שהם נענשים בכך שמלכותו של המלך החדש עומדת בספק מוסרי גדול עוד יותר, ומתערערת שוב ושוב.

שקספיר מדגיש את העוול המוסרי העומד בבסיס מלכותו של בולינגברוק-הנרי הרביעי במחזהו "הנרי הרביעי" ובמחזות האחרים המתארים את שלטון שושלת לנקסטר. בעיניו, חטא ההדחה והרצח של ריצ'רד השני הטיל קללה אלוהית על הנרי הרביעי והמלכים הבאים אחריו, ובגללה נידונה אנגליה למלחמות ממושכות ועקובות מדם. העוול הזה מגיע לשיאו בדמותו של המלך ריצ'רד השלישי (שעל המחזה עליו נרחיב בהמשך), והעלילות הקשות של שושלת לנקסטר עתידות להסתיים רק עם עלייתה של שושלת מלוכה חדשה באנגליה: בית טיודור, שהמלכה אליזבת נמנית עמו.

"ריצ'רד השני" אמנם נחשב למחזה המעלה לדיון את שאלת הנאמנות למלך שנבחר לתפקידו בזכות אלוהית, אבל ההצגה החדשה בקאמרי מעתיקה את הדיון למחוזות חילוניים. בהצגה הזאת עולה ביתר שאת הזיקה – האקטואלית היום כתמיד – בין שלטון לשחיתות, ובסופה נדמה שאין מלך צדיק או רשע; כל שליט מושחת על ידי השלטון.

ריצ'רד השני מבטא דמות מורכבת של אדם ומלך: במערכה הראשונה הוא מוצג כמלך מושחת ומופקר, ובמערכה השנייה, אחרי שהוא מודח מכס המלוכה, הוא מופיע כמי שעושה חשבון נפש מוסרי – לעצמו ולאחרים, העומדים לרשת את שלטונו. ריצ'רד השני הוא מלך חלש. תחילה, בימי מלכותו, הוא נתון להשפעות זרות ונשלט על ידי יצריו. הוא משלם על חטאיו, אבל המחיר כבד מדי, ועליו למסור את המלכות לאנשים שאינם ראויים הרבה יותר ממנו. המורכבות הזאת בולטת בהצגה החדשה של הקאמרי. ההבדל בין שתי המערכות – בין ריצ'רד החוטא בהיבריס, חטא הגאווה, לבין ריצ'רד הטרגי, המשלם על חטאיו – אינו חד כל כך. אלה הם שני פנים של אותו אדם.

ריצ'רד השני בגילומו של איתי טיראן הוא בעצם אדם צעיר (ריצ'רד ההיסטורי היה בסך הכול בן שלושים ושתיים במותו), שרוצה ליהנות מהחיים. הבימאי ארתור קוגן מקצין את הרצון הזה בהציגו את ריצ'רד כחברם הקרוב של ג'ון בושי והנרי גרין (גיא אלון וטל וייס). שניהם מוצגים במחזה באופן גרוטסקי – כאריסטוקרטים צרפתים, אנינים ומפונקים, ובעצם כמין Mignons, נערי המלך. אין לטעות גם בכך שהבמאי מבקש להציגם כהומוסקסואלים, וזאת באורח שיש בו מן הקלישאה, שכן השניים לבושים בהצגה באופן נשי ומלאים בגינונים מגוחכים. זו פרשנות אפשרית לטענותיו של בולינגברוק נגדם:

הן הולכתם שולל נסיך ומלך
אשר חונן ביופי ובייחוס,
ותהפכום לסְחי ולכיעור.
בפתיונות של חטא הפרתם
מִקְנַת מיטת-כלולות, והִכתמתם
לֶחְיֵי מלכה נאווה בדמעות
אשר שפכה בגלל עוולותיכם
(מערכה שנייה, תמונה 1).

אבל הבימאי קוגן מרחיק לכת והופך את ה"האשמה" בהומוסקסואליות לחטא רחב יותר. בהצגה החדשה, בושי וגרין מסיטים את ריצ'רד מ"דרך הישר" ומ"דרך הטבע", ומרחיקים אותו – באופן פרטי וציבורי – מהעם ומאשתו. הם גורמים לו לשקוע בהנאות הגוף האנוכיות, והשלושה אכן נראים בהצגה משתעשעים עירומים כמעט בבית המרחץ. לכן, כשבולינגברוק חוזר לאנגליה ומורד במלכותו של ריצ'רד, נוקמים הוא והעם תחילה בזרים ובמוזרים – בבושי ובגרין – ומוציאים אותם להורג. במחזה מוזכרת רק הפקודה, אבל בהצגה בקאמרי נראית ההוצאה להורג עצמה: השניים נרצחים בנעיצת יתד בפי הטבעת שלהם. האמצעי הקומי-לכאורה הזה מעלה ביתר שאת את שאלת פרשנותו המוּסרנית של הבימאי. 

"ריצ'רד השני" נושא מסרים נוצריים ברורים. המלך, נבחר האלוהים, נבגד על ידי מקורביו ובני עמו, ונהפך לקורבן, באופן שמזכיר מאוד את סיפורו של ישו. ההצגה של הקאמרי מחזקת עוד יותר את הדמיון הזה (בשיחה אתו ציין קוגן כי שני הריצ'רדים: "שניהם היו בני 33 כשנרצחו – גילו של ישו"). בתחילת המחזה לובש ריצ'רד חליפה לבנה מטורזנת, אבל אחר כך הוא פושט את החליפה הזאת ולובש כתונת לבנה פשוטה, ואחר כך פושט אותה – כמו בדרך הייסורים של ישו. באחת התמונות בהצגה (מערכה שלישית, תמונה 4), מבשר גנן המלך למלכה על סופו הקרב של אישהּ: "מדחי אל דחי כבר הלך, חוששני / שגם יודח". בהעמדת הסצינה הופך הגנן ועוזריו ערוגת גינה לזר קוצים מרהיב – זר ענק המסמל את כתר מלכותו של ריצ'רד ומתייחס במובהק לכתר הקוצים של ישו. נוסף לכך מסתדרות הדפנות בהצגה בצורת צלב, והוא מוקרן על הרצפה. כל אלה מחדדים את המסר שריצ'רד גם הוא קורבן שרירותי, שמשלם מחיר כבד הרבה יותר מסכום חטאיו.

למרות המסרים הנוצריים משתקפים בהצגה הרעיונות האוניברסליים, האַל-זמניים, מהתנ"ך ועד ימינו. לא בכדִי אומר בימאי ההצגה ארתור קוגן: "צריך רק להחליף את השמות לכמה מהדמויות וזה יתלבש בקלות על כל מערכת פוליטית, כולל הפוליטיקה הישראלית".

המחזה ההיסטורי "ריצ'רד השני" אינו טרגדיה במובן הקלאסי, אבל יש בו יסודות טרגיים ברורים. לכן, אף על פי שיש בהצגה כמה הפוגות קומיות, היא מעבירה בעיקר אווירת רצינות וחומרה היאה לנושאים שבהם דן המחזה. ההפקה החדשה של הקאמרי הולמת את הליריות, והבימוי והמשחק מחזקים את היסוד הדרמטי. אין זה תאטרון רֵאליסטי בשום אופן, ולכן המשחק הדרמטי יפה לו.

ריצ'רד השלישי
"ריצ'רד השלישי" הוא אחד המחזות המוצגים ביותר של שקספיר. גיבורו הוא אבטיפוס של נבל, שכל האמצעים כשרים בעיניו להגיע לשלטון. המחזה הזה נכתב כנראה בשנים 1593-1592, וגם הוא – כמו "ריצ'רד השני" המאוחר יותר – שייך לסדרת המחזות ההיסטוריים של שקספיר. הוא מתאר את דמותו של ריצ'רד דוכס גלוסטר (1485-1452) ומגולל את דרך הדמים שלו אל כס המלכות באנגליה, שעליו ישב במשך שנתיים.

שלא כמו ריצר'ד השני, שזוכה בכתר בירושה, ריצ'רד דוכס גלוסטר אינו זכאי למלכות. בתחילת המחזה הוא מסכסך בין שני אחיו: המלך אדוארד הרביעי וג'ורג' דוכס קלרנס. הוא בודה מלבו עלילת בגידה של ג'ורג' באחיו המלך ומביא למעצרו (ואחר כך – לרציחתו). עם מותו של המלך מצליח ריצ'רד לעצור גם את יורש העצר אדוארד ואת אחיו, וגם אותם הוא מורה לרצוח. בכך מגיע לשיאו מסע הקטל של ריצ'רד: "הטבח המזוויע ביותר / שארץ זו נטלה על מצפונה". בדומה לכך, ריצ'רד אינו בוחל באמצעים כדי לסלק כל מי שעומד בדרכו אל המלוכה.

ריצ'רד אינו נאמן אפילו לקרובים לו ביותר. כבר בתמונה השנייה של המערכה הראשונה הוא מצליח לכבוש את ליידי אן, אלמנתו של הנרי השישי שריצ'רד רצח. אן סופדת למת ומקללת את רוצחו "לו אאחל קץ מר מזה של צפע, / קרפד או עכביש, וכל יצור / ארסי זוחל-גחון אשר בחֶלֶד". אבל ריצ'רד זוכה בה למרות שנאתה היוקדת אליו באחת מסצנות הפיתוי הידועות בתיאטרון. הוא משכנע אותה: "יופייךְ גרם לי לבצע זאת, / יופייך שלא הרפה ממני בלילות. / את העולם כולו אדוּן למוות / כדי להיות שעה אחת בחֵיק החם שלך". אן נעתרת ונישאת לו, אך ריצ'רד בוגד בה ומורה לרצוח גם אותה.

בסופו של דבר קמים על ריצ'רד כל מתנגדיו שנותרו בחיים, ובעיקר נאמנו בקינגהם. לאחר שבגד גם בו, מפנה בקינגהם עורף לריצ'רד ומתייצב בראש המורדים יחד עם הנרי, רוזן ריצ'מונד. גם אמו הזקנה (ואמם של המלך אדוארד וג'ורג') מטילה עליו קללה לפני צאתו לקרב האחרון במורדים: "בדם בוססתָּ, וסופךָ בדם. / חרפת חייך במותך תוּגשם" (מערכה רביעית, תמונה 4). ערב הקרב האחרון, בתמונה 3 של המערכה האחרונה,  עוברות בסך רוחות הרפאים של הדמויות שהיה לריצ'רד חלק בחיסולן, ומטילות עליו גם הן קללה ואימה: "שמוט את הרומח; תִנחל ייאוש ומוות". מאוחר יותר מנסה ריצ'רד לעודד את צבאו נגד המורדים, אך הוא וסוסו נפגעים. ריצ'רד מבקש סוס אחר וקורא לבסוף את אחת הקריאות המאפיינות יותר מכול את דמותו, שהיא גם אחת השורות הנודעות בתיאטרון: "סוס! תנו לי סוס! מלכות שלמה בעד סוס!"

אחרי מותו של ריצ'רד עולה לשלטון ריצ'מונד, המוכתר כמלך הנרי השביעי. הוא מייסד את שושלת טיודור ומביא אל סופה את מלחמת מאה השנה. בכך הוא סוגר את המעגל שנפתח עם רציחתו של ריצ'רד השני. הנרי השביעי נשא לאישה את אליזבת מיורק, בת לשושלת לנקסטר, ובכך איחד בין שתי שושלות המלכים. בנם היה הנרי השמיני, אביה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה בימי שקספיר.

ריצ'רד השלישי מוצג אפוא באופן חד צדדי, כאדם שכולו רוע. בניגוד לריצ'רד השני, שמתרוצצים בו יצרים שונים, חזקים וחלשים, מושחתים ומוסריים, בריצ'רד שולט הזדון. אבל שקספיר מעמיק את דמותו בכך שהוא מתאר את ריצ'רד כנכה ומכוער, שלא זכה מימיו לאהבה (אף לא של אמו), ועל כן הוא נחוש לנקום את נקמתו בבני האדם. שקספיר מעניק לו חוכמה ומודעות, ומבהיר לפחות את המניע לשנאת האדם של ריצ'רד. כבר בתמונה הראשונה של המערכה הראשונה מצהיר ריצ'רד:

אני שאיברַי חסרֵי כל תואַם,
ואֶת צורתי עיוותו נִכְלֵי הטבע,
עקום, ללא גימור, הושלכתי טרם עת
אל בין נושמֵי-תבל, חצי-עשוי (...)
על כן נחוש אני להיות נבל.

ריצ'רד, כפי שאומר הבימאי ארתור קוגן, הוא ארכִי-נבל, אך "גם בו יש קסם ילדותי כמעט. בשביל לאזן את המפלצת שיצר, שקספיר מצייר איש שנון, בעל הומור עצמי, שכל צופה מזהה בו את המסכן המעוות, שנולד נכה". כך, בסופו של דבר, ריצ'רד כמעט מעורר חמלה. במערכה האחרונה הוא עורך חשבון נפש ומבין:

יאוש גמור. אין לי יצור אוהב.
ואם אמות – גם אין חומל עלי –
אך למה יחמלו, הן גם אני עצמי
איני מוצא בי שום חמלה לעצמי?

כמו "ריצ'רד השני", גם "ריצ'רד השלישי" מופשט בקאמרי מִזמן וממקום ספציפיים ומוצג כמין משל אוניברסלי על-זמני. התפאורה והתלבושות מתייחסות לתקופות שונות. יש בהן נוכחות של סמלי האימפריה האוסטרו-הונגרית של המאה התשע-עשרה, המעלים בזיכרון הצופים אסוציאציות של סרטי אימה. את הצד הזה מדגיש באופן טבעי ריצ'רד השלישי במראהו המעוות ובשערו השחור (בהצגה הזאת, איתי טיראן אינו חובש פאה בלונדית דו-משמעית, כמו בריצ'רד השני).

בעיקר קשה להימנע בהעלאת המחזה על הבימה מהשוואה בין ריצ'רד השלישי לשליטים פשיסטיים במאה העשרים, והבימאי של ההצגה בקאמרי (בדומה לבימאי הקולנוע ריצ'רד לונקריין, שביים את "ריצ'רד השלישי" ב-1995) אכן מכניס אלמנטים פשיסטיים-נאציים בתפאורת המחזה, כמו הדגלים המונפים עם הכתרתו של ריצ'רד ומדי העור שלובשים אנשיו. יש בהצגת הקאמרי עוד ציטוטים ויזואליים של סרטי בלשים, וגם של סרטים מוכרים לצופה העכשווי כמו "התפוז המכני", "באטמן" ואחרים.

בהצגת הקאמרי, ריצ'רד השלישי נראה שייך מאוד למאה העשרים, שכמה משליטיה הרצחניים ביותר היו גם אנשי התרבות הגבוהה. לא בכדִי החליט הבימאי להציג כמה רציחות לקול שירת אריות אופראיות או לצלילי צ'לו (של אלי גורשטיין, המגלם את דמותו של ג'יימס טירל).

אחת הפרשנויות החדשות והמרגשות של הבימאי היא הפרולוג שהוסיף למחזה, מעין תמונה אילמת שאינה מופיעה במחזה המקורי. בתמונה הזאת נראים שני ילדים מתעללים בילד אחר, נכה, בעזרת סוס צעצוע. התמונה הזאת – של ריצ'רד, הילד השנוא שנהפך למבוגר שונא – מתפרשת במהלך המחזה, ובסופו של דבר היא מהדהדת את השורה הידועה שבה ריצ'רד מבקש סוס תמורת כל מלכותו. התמונה הזאת זוהרת זמן רב אחרי שהמסך מוחשך. לעתים נדמה כי השחקנית הראשית במחזותיו של שקספיר היא השפה עצמה, ואכן היא רבת פנים ומלאת עוצמה. אבל תמונה דרמטית כמו הפרולוג ל"ריצ'רד השלישי" מבהירה מחדש את חשיבות העלאתו של המחזה על הבימה שוב ושוב.   

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.