שם המחבר: ארנה קזין

המובן מאליו – לא מובן ולא מאליו; סוגיות וכלים של ביקורת תרבות


כשעלי למלא את המשבצת של מקצוע באיזה טופס רשמי, אני כותבת: סופרת ומבקרת. או סופרת ומסאית. ה"מבקרת" מתייחס לאג'נדה של הכתיבה, ה"מסאית" מתייחס גם לצורה. הבת שלי מתגלגלת מצחוק כשהיא שומעת שאני מסאית. אבל היא כבר יודעת שלא מדובר בטנדר גדול מאוד אלא במשהו שקשור לכתיבה. אני מחברת של מסות.  Essayist באנגלית. היא רק עדיין לא יודעת בדיוק מה זה הדבר הזה, המסות, שאני כל כך אוהבת – לקרוא ולכתוב [אציין כאן בחיפזון שמסה היא צורה ספרותית שקשה להגדירה, והיא מתקיימת איפשהו בין הסיפור לבין המאמר, ומה שמגדיר אותה, כשמה כן היא, הוא הניסיון, ההתנסות; סימן השאלה הוא סימן הדפוס המניע את המסה, הניסיון לחפש תשובות לשאלות הוא המהות שלה, בין שמוצאים את התשובות ובין שלא].

במפגש איתכם היום* אני משאירה לרגע את כובע הסופרת בצד, חובשת את מצנפת המבקרת והמסאית, ומבקשת לעשות שני דברים: לשתף אתכם מעט במחשבות על ביקורת התרבות, כאוּמנות וכאמנות, ועל ז'אנר המסה, שהוא הסוגה האהובה עלי בפרוזה ובעיון. וגם לקיים איזו שיחה של ביקורת תרבות, שבה אזמין אתכם להשתמש בכמה כלים של המקצוע, אם תרצו, כלים שיש בהם לטעמי חיוניות רבה הן בממד האישי והן בממד החברתי. אקדים ואדגיש שאני מדברת על ביקורת תרבות במובן הסוציולוגי – לא ביקורת היצירה האמנותית, בתחומיה המגוונים כמו תאטרון, מחול, אמנות וספרות – אלא ביקורת החברה שאלה הם תוצריה.

המסה של ביקורת התרבות היא סוגה ספרותית-עיונית חיונית מאין כמותה. אני משוכנעת שאתם מכירים לא מעט מבקרי תרבות, או יצירות מסאיות של ביקורת תרבות, גם אם לא חשבתם לכנות אותם ככאלה. יצירות של וירג'יניה וולף, ג'ורג' אורוול, קרל מרקס, זיגמונד פרויד, סימון דה בובואר, שולמית הראבן, אריאל הירשפלד, אדריאן ריץ', נעמי קליין, נעמי וולף, ברברה ארנרייך, הלן סיקסו, הנרי דיוויד תורו - אם להזכיר מקצת מהאהובים עלי.

תכף אציע לכם כאן הגדרה משלי למושג ביקורת תרבות, ואטען שכל אחד ואחת מכם עשוי ועשויה לעשות עבודה של ביקורת תרבות – גם אם לא תכתבו "מבקרת ומסאית" במשבצת המקצוע והעיסוק. ואני רוצה להצהיר שחברה בריאה בנפשה זקוקה למבקרים שלה, זקוקה לעין הביקורתית של כל אחד ואחת מכם, וזקוקה לספרות של ביקורת תרבות שעומדת בסטנדרטים גבוהים של דיוק וישירות, וגם מצליחה להגיע בשפה פשוטה אל הקהל הרחב.

יש לא מעט הגדרות למושג תרבות. בדרך כלל משתמשים בהגדרה של קליפורד גירץ, אנתרופולוג אמריקאי, שקבע שתרבות היא מכלול הנורמות, הערכים, הטקסים והסמלים שמשותף לקבוצה של אנשים. נורמות – מה נהוג בקרב קבוצה של אנשים, למשל, נהוג להתגייס לצבא; ערכים - מה מקובל על אנשים כרצוי, למשל, לשרת את המדינה ולהאמין בצבא ההגנה; טקסים וסמלים – הדרכים שבהן הנורמות והערכים מיוצגים ומיוצרים, למשל על ידי דגל המדינה ומסכת יום הזיכרון, וגם על ידי ייצוגים של הצבא בפרסומות ובקולנוע ובספרות. ביקורת תרבות מצביעה על המכלול הזה, מנתחת אותו, שואלת שאלות – על המרכיבים שלו, על האינטרסים שמניעים אותו, על התוצרים שלו, על מי ומה שמוכלל בו, מי ומה שמודר ממנו. בעצם העלאת השאלות וניסוחן, ביקורת התרבות גם פותחת את האפשרות לאלטרנטיבה.

ההגדרה שאני מציעה למושג תרבות נשמעת, אני חושבת, פשוטה יותר: תרבות היא כל מה שבחברה מובן מאליו. ביקורת תרבות היא הצבעה על המובן מאליו, מעשה בלתי אפשרי לכאורה, והצבת סימן שאלה על אודותיו. כשעושים ביקורת תרבות, מצביעים על המובן מאליו, ובעצם ההצבעה הזאת מראים שהמובן אינו בהכרח מובן ושהוא בטח לא מאליו. ואז שואלים שאלות. ובעיקר שאלה אחת: למה?

הנה, לדוגמה, כמה מובנים מאליהם שעליהם אני מצביעה בספרי "על הנוחות" ו"במרחק הליכה", שעוסקים בביקורת תרבות הצריכה. המובן מאליו של ההצלחה של איקיאה – כלומר, הנהירה של בני מעמד הביניים בישראל לחנות אחת בנתניה, ואחר כך לעוד חנות אחת בראשון לציון, חנות ששמה איקיאה, והבחירה באיקיאה כמרכז הצריכה הבלעדי כמעט למוצרי הבית בישראל. מובן מאליו בחברה הישראלית שאיקיאה זה זול וזה נוח וזה משתלם. דוגמה נוספת: הרגע הזה בהיסטוריה של ישראל, לפני שנים אחדות, שבו על כל רגל במדינה – צעירים ומבוגרים, בנות ובנים, תושבי המרכז ותושבי הפריפריה – עלו נעלי קרוקס. באותו רגע היה מובן מאליו שנעלי קרוקס הן נוחות וטובות ומשתלמות. וברור שכולם נועלים קרוקס. או תופעה שקדמה לזה, והיא מהותית והרת אסון יותר, והיא הצמיחה, כפטריות אחרי הגשם, של קניונים ליד ובתוך הערים ברחבי ישראל, והאופן שבו ישראלים מעדיפים באופן גורף את הקניון על פני הרחוב העירוני. מובן מאליו שהכי נוח בקניון. יש מזגן בקניון ואין לכלוך בקניון ואין קבצנים בקניון. או, מתחום אחר: העניין הזה של שיער הגוף. עניין שעליו אולי יהיה לנו מעניין להשתהות בהמשך המפגש, כתרגיל משותף של ביקורת תרבות. איך נעשה מובן מאליו, כבר עשרות שנים בתרבות האמריקאית והישראלית, שנשים חייבות להוריד שיער מבית השחי ומהשוקיים ומהפנים, ואיך הולך ונעשה מובן מאליו בשנים האחרונות שגם גברים, עדיף שיסירו, עדיף שיהיו חלקים.

כשאני עושה ביקורת תרבות, אני מצביעה על המובן מאליו ושואלת עליו שאלות. למשל, אני שואלת למה כולנו מעדיפים את איקיאה. מה אנחנו מרוויחים בהעדפת איקיאה שלנו ומה אנחנו מפסידים. על חשבון מי ומה באה ההצלחה הזאת. ואז אני מגלה משהו על האופן שבו הנהירה אחר איקיאה מתחברת לצורך שלנו בנוחות, על חשבון כל ערך אחר, על האופן שבו הפכנו לצרכנים על חשבון היבטים אחרים של ההוויה שלנו  - אזרחים, עובדים, בני משפחה, ישויות יצירתיות, חלק מהמרקם הטבעי עלי אדמות; ואיך הנהירה הזאת אחרי חנות אחת גדולה בנתניה או בראשון לציון מחזקת את בעלי ההון, פוגעת בסטנדרטים של העסקה ועבודה, פוגעת במערכת היחסים בינינו ובין החפצים שסביבנו – שהייתה פעם מערכת יחסים שמקדשת ערכים של שמירה וטיפוח ותיקון; והנהירה אחרי איקיאה פוגעת במרקם עשיר ומורכב של יחסים בין בעלי מלאכה לבין סוחרים ברחוב העירוני, ואגב כך פוגעת בערך המגוון החיוני כל כך לחיים בעיר (הרשו לי להזמין אתכם לקרוא את המסה על איקיאה ב”על הנוחות” ואת המסה על הקניונים ב"במרחק הליכה" כדי לעיין בפירוט של זה).

או, בדוגמה אחרת: מה אפשר ללמוד על הערכים שלנו – בהקשרים של אתסטיקה ושל אתיקה, של יופי ושל מוסר – מההצלחה המטורפת של נעלי קרוקס. איך הנוחות שהועלתה על נס בשיווק נעלי קרוקס היא בעצם הערך המוביל היום בחברת הצריכה הישראלית: איך אנחנו מעדיפים שיהיה לנו נוח, וכדי שיהיה לנו נוח אנחנו מוכנים לוותר על ערכים אחרים: סולידריות, יצירתיות, האפשרות להשפיע על החברה והסביבה, היכולת של הסביבה שלנו להחזיק מעמד לאורך זמן, ערכים של התמדה, של עבודה.

או דוגמה אחרת, שאפשר, אם תרצו, לפתח בהמשך: למה, בעצם, אם חושבים על זה לעומק, אנחנו חייבות וחייבים להסיר את שיער הגוף שלנו. או ביתר דיוק: למה כל כך מפחיד אותנו – במיוחד הבנות והנשים שבנו – להיתפס בחוץ, לאור יום, עם שיער בבית השחי ועל השוקיים. מה מייצג הפחד הזה? את מי ואת מה הוא משרת? מה שכרנו ומה הפסדנו כשאנחנו מקבלים את הציוי הזה – יוסר שיער גופך - כמובן מאליו? וכאן אבקש להדגיש, חשוב לי שתשימו לב: אם התשובה לשאלה כזאת היא: נו, ברור, זה מובן מאליו, שיער בבית השחי לנשים זה פשוט לא יפה. או זה פשוט לא היגייני. זו תשובה בסדר גמור, אבל זו אינה תשובה של ביקורת תרבות. אם אנחנו מבררים את השאלה הזאת לעומק ושואלים כיצד נוצר המושג של יפה או לא יפה, היגייני או לא היגייני, ואם אנחנו לא מקבלים כמובן מאליו את הרעיון שמשהו הוא יפה או לא יפה באופן אובייקטיבי, אז אנחנו מתחילים לעשות עבודה של ביקורת תרבות.

כי שוב: זאת עבודת ביקורת התרבות: הצבעה על המובן מאליו ושאלת שאלות על המובן מאליו. וירג'יניה וולף שאלה שאלות על נשים וספרות, או למה אין שייקספיר ממין נקבה, ובעצם מהי בכלל אישה כותבת, במסה החשובה מאין כמותה "חדר משלך". סימון דה בובואר שאלה את שאלת השאלות "מהי אישה", והחיפוש שלה אחר התשובה גדל והתפתח לשני כרכים שמרכיבים את היצירה הנפלאה והמכוננת "המין השני". אדריאן ריץ' שאלה שאלות על מה זה להיות אימא, ועל הקשר בין נשיות ואמהות, בספרה "יילוד אישה". סוזי אורבך שאלה מדוע אנחנו עושות דיאטה, וחיברה את המסה החיונית  Fat is a Feminist Issue, שעזרה לנו להתחיל להבין איך תרבות הדיאטה מצרה את צעדי הנשים, ונעמי וולף שאלה על עריצות הרזון ועל ניתוחים פלסטיים וחיברה את "מיתוס היופי", והוסיפה כלי ביקורת משלה. בטי פרידן שאלה מדוע נשות הפרווברים בארצות הברית בשנות החמישים סובלות מדיכאון המוני, האם הן באמת אמורות ליהנות מתפקידן כעקרות בית, וחיברה את "מיתוס הנשיות" שהיה ממניעי הגל השני של הפמיניזם. ובאחרונה שאלה ברברה ארנרייך שאלה פשוטה: איך מסתדרים עובדי שכר מינימום בארצות הברית. היא יצאה לשטח לבדוק וחיברה את הספר "כלכלה בגרוש", מסה מרגשת ומטלטלת על השיטה הקפיטליסטית ועל האופן שבו אנחנו מתקיימים בתוכה. לפניה שאלו שאלות על השיטה הקפיטליסטית מרקס ואנגלס והנרי דיוויד תורו והחברים של אסכולת פרנקפורט ונעמי קליין, וכל אחד מהם יצר יצירות מעולות של ביקורת תרבות שמסייעות לנו להטיל ספק במובן מאליו של השיטה המגדירה את חיינו באינספור היבטים.

עכשיו, הייתי רוצה לדבר לרגע על המוטיבציה שלי שעומדת מאחורי הכתיבה של מסות הביקורת האלה. לצורך כך אתלה באילן גבוה, במורי ורבי, ג'ורג' אורוול, שמת בלונדון בגיל 47 משחפת, בשנת 1950, אבל הספיק בחייו לכתוב כמה מהמסות היפות, המשפיעות ומעוררות ההשראה ביותר [לצד עבודתו הספרותית, כמחבר יצירות ספרותיות בדיוניות כמו "1984" ו-"חוות החיות"]. במסה המקסימה שלו "מדוע אני כותב" Why I Write, מציב אורוול סימני שאלה על פעולת הכתיבה והביקורת עצמה, ומציע ארבעה מניעים לכתיבה, שמשותפים לכותבים באשר הם: המניע האגואיסטי – הרצון להיפרע מכל מי שזלזל בך, הרצון שישמעו עליך ואותך. המניע האסתטי – הרצון להניח את המלים באופן יפה על הדף. ליצור חיבורים נאים, תמונות, מוזיקה נעימה. המניע ההיסטורי – הרצון לתעד, לשמור למען הדורות הבאים את האמת כפי שהיא. והמניע הפוליטי – הרצון להניע אחרים לחשוב כמוך על אופיה וטיבה של החברה.

המטרה הפוליטית – זה עניין חשוב מאין כמותו ואני מבקשת להדגיש זאת לפניכם. במערכת החינוך, אני יודעת, נרתעים מהפוליטי כמו מאש. כמו מווירוס. אבל זו טעות פילוסופית עמוקה, אם תרשו לי. הפוליטי, במובן שאורוול מתכוון אליו, כלומר הרצון להניע את החברה לחשוב אחרת על המצוי והרצוי, הוא סם חיים חברתי. אם אין חילופי דברים, אם אין שיחה גלויה וחופשית על מה ואיך אנחנו רוצים להיות, מה שיש, מה שמתקיים הלכה למעשה הוא אוסף לחצים והשפעות של גורמים חזקים – תאגידים, שלטון, בעלי כוח – שמעצבים את השיחה, את המחשבה, את הנורמות, את הערכים ואת הסמלים, את התרבות, ואין לנו – לתלמידים, למורים, לאזרחים – חלק בשיחה הזאת. השתקת הממד הפוליטי היא השתקה של כל אחד ואחת מאיתנו.

לפני שנפתח בשיחה של ביקורת תרבות, אני מבקשת לתאר, בהשראת ארבעת המניעים של אורוול, את הדבר שהביא אותי עצמי אל ביקורת התרבות. את השדה הפוליטי המסוים – שדה המיניות - שבו התחלתי לכתוב. הנה, לפחות בהקשר אחד מסוים – זהו ההקשר של המיניות – גדלתי בתוך תרבות שבה המובן מאליו היה בלתי מובן בעליל בשבילי.

כשהייתי נערה וכשבגרתי בישראל של שנות השבעים והשמונים, היה אז מובן מאליו שכל נערה צריכה לרצות נער, להימשך אל בני המין השני, ושכל נערה ואישה יש לה תכונות נשיות, ושטוב שתטפח את הנשיות שלה. זה היה מובן מאליו שנוצר והונצח בכל רובד של החברה – בפרסומות, בתכניות הטלוויזיה, בקולנוע, במערכת החינוך, במשפחה. לא ראיתי באותן שנים סביבי אפשרויות אחרות. אלן דג'נרס, השחקנית האמריקאית, יצאה מהארון רק ב-1997, כשלי כבר מלאו שלושים שנה. ובכל זאת, כנערה וכצעירה לא נמשכתי לבני המין השני, ולא אהבתי לאמץ התנהגויות שנחשבו נשיות – שמלות ואיפור והידוס בנעלי עקב ועדינות בדיבור והצנעה של דעתנות וכל זה. שיחקתי כדור יד במכבי רמת חן ובנבחרת ישראל. ענף ספורט לא נשי כל כך. אהבתי נעלי ספורט, והעדפתי מכנסיים. לא אהבתי להתאפר. במקרה כזה, כשהמובן מאליו לא מובן לך, כשהמקובל מנוגד לכל מה שאת חושבת ומרגישה, יש לך שתי אפשרויות עיקריות: את יכולה להרגיש שמשהו לא בסדר בך. ואת יכולה לחשוד שמשהו לא בסדר בחברה. עם השנים – ובעזרת טיפול פסיכולוגי ושעות רבות של קריאה בטקסטים של ביקורת תרבות – התגבשה בי ההבנה שהבעיה אינה אצלי, הבעיה אינה טמונה בעובדה שאני לא נורמלית; הבעיה היא באופן שבו הנורמליות מוגדרת ומשווקת ומיוצרת ומונצחת. כלומר, השאלה, כך הבנתי, היא לא למה אני לסבית, ואיך אפשר לתקן את זה, או איך אפשר לגרום לחברה לקבל אותי, למרות הפגם הקטן הזה שלי. השאלה היא מהי הטרוסקסואליות ואיך אפשר לחשוב גם אחרת על מיניות, על מגוון. את הרעיונות האלה, על האופן שבו הנורמלי מוגדר, על ההיסטוריות של הזהויות המיניות, ואת שבחי ערך המגוון מצאתי במסות של ביקורת תרבות – אצל דה בובואר, אצל מישל פוקו, אצל ג'ודית באטלר, אצל וירג'יניה וולף. קשה לי להתחיל ולתאר לכם איזו השפעה מחזקת ומשחררת הייתה לטקסטים האלה בחיי. ועל כך אפשר עוד לדבר באריכות ובהעמקה, אבל זה בוודאי עניין למפגש אחר.

אני מבקשת עכשיו לנסות לקיים שיחה, למרות מספרכם הרב. אתם מוזמנים לשאול אותי ככל העולה על רוחכם. אבל שאלתי אליכם היא כזאת: מה דעתכם, מדוע נשים חייבות להסיר את שיער הגוף שלהן. ולחילופין, האם נתקלתם אתם בחיים הפרטיים שלכם באיזה מובן מאליו שבכלל לא היה מובן לכם ולא היה מאליו? זה יכול להיות בכל תחום של החיים – היחס למיניות, היחס לכסף, היחס למקצוע, היחס למדינה, היחס למוצא, היחס למסלול החיים, היחס ללימודים, היחס לשיער הגוף. במפגש אחד שקיימתי בתיכון בלוד עם תלמידים עלו סוגיות מרתקות, ואני ממליצה לכם לערוך שיחות כאלה עם תלמידים ככל שמזדמן לכם, ולתרגל את זה כאן איתי כעת. כל מה שעולה בדעתכם. אני מזמינה אתכם לחשוב על כך, ואולי נעשה כאן ביחד איזו דגימה של ביקורת תרבות בזמן אמת.

                                   

 

* הרצאה זו התקיימה במסגרת השתלמות רכזים בנושא פרשנות וביקורת, בדצמבר 2013.

 ** הסופרת והמסאית ארנה קזין נפגשת עם תלמידי י"א - י"ב ומשוחחת איתם על אודות ספריה "במרחק הליכה" ו"על הנוחות".

*** היכנסו ל-מחשבות על כתיבה; הבלוג של ארנה קזין. 
 

 

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.