שם המחבר: שהם סמיט

מה יש לך גברת לוין? (שאף אחד לא מבין); על תדמיתה של הביקורת ויעדיה

 

טיפוס שלילי
כותרת ההרצאה*, "מה יש לך גברת לוין?", לקוחה משיר של יהונתן גפן, שיר שלפי הסברה הרווחת (שגפן הכחיש) מתייחס להדה בושס, מבקרת הטלוויזיה והתאטרון של "הארץ" (שמתה אשתקד, ב-2012). בושס, אם לציין פרט שולי אך פיקנטי, החליפה את המבקר חיים גמזו - מבקר מחמיר שמשמו נגזר הפועל "לגמוז", במשמעות לקטול. (הברקה של אחד הגמוזים - אפרים קישון).

מה שמעניין אותנו בשיר ובקליפ (המלהיב בפני עצמו) הוא האופן שבו מיוצג בו מוסד הביקורת, בדמותה של אותה פאם פאטל מרוחקת (פריג'ידית?). דימוי זה, ובכוונה נניח בצד את בעיית המגדר, מציג את המבקר כאדם מתנשא ומרוחק, ממורמר, לא מסופק, לא אהוב, קפריזי וגחמני ומכאן שגם לא רציונלי ולא קומוניקטיבי - גם במובן התקשורתי.

מה יש לך גברת לוין? חוזרת השאלה בשיר, לא פחות מעשר פעמים! מה יש לך שאף אחד לא מבין. ובמילים אחרות: מה רע? למה למצוא פגמים בכל דבר? למה אי אפשר לראות את החיובי? למה אי אפשר פשוט לעשות לייק? ואיך ייתכן שאדם שכזה, שכל כולו תסכול ומרמור, מקבל הכשר לשפוט את זולתו?  

מהו מקור דימויה השלילי של הביקורת?
בקצרה, נמנה שלוש סיבות מרכזיות:
1.לשונית: מקור המילה בשורש המתקשר עם מילים בעלות קונוטציה שלילית. בעברית ב.ק.ר מתקשר עם בקרה, ועם ביקורת במובנה השגור (מתיחת ביקורת), ובלועזית ביקורת נגזרת מאותו  שורש לטיני שממנו נגזרות המילים "שיפוט" ו"משבר".

2.פסיכולוגית: מפני שלא נעים לשמוע דברי ביקורת. אנשים מתקשים לקבל דברי ביקורת וחווים אותם כפגיעה (לכן נביאי אמת היו שנואים ונביאי שקר אהובים). כמו כן, למרבה הצער, נראה שביקורת שלילית נחרתת בנו עמוק יותר מביקורת חיובית.

3.מהותית: הביקורת נתפשת כמדיום טפילי לאמנות - ביקורת האמנות אינה מתקיימת בלא אמנות, היא נגזרת ממנה וחבה לה את קיומה.

לא כל אחד מסוגל לטגן חביתה

ומתוך כך נוצרת מאליה ההיררכיה: האמנות חשובה וגבוהה יותר מביקורת האמנות, והאמן, היוצר יש מאין, נעלה מן המבקר. גם השכל הישר (זה שממנו מזהיר ובצדק רולאן בארת, לאורך כל ה"מיתולוגיות" - ספר מומלץ לכל המתעניין בביקורת התרבות), גורס כי קל יותר לבקר מאשר ליצור. (זה אמנות? נראה כמו קשקוש של הבן שלי!).

ג'ורג' ברנרד שואו אמר: לא כל אחד מסוגל לטגן חביתה מוצלחת, אבל כל אחד מסוגל לומר האם היא טעימה או לא. חמוד? שנון? אני דווקא חולקת עליו ומוצאת את העניין קצת יותר סבוך: לפחות כשמדובר בחביתה, דווקא נראה לי פשוט יותר לטגן חביתה מוצלחת מאשר לכתוב טקסט שילכוד באופן מדויק את כל טעמיה ומרקמיה של חביתה. חוץ מזה, חביתה היא דבר מה בסיסי , מוכר, בעל טעם ידוע וצורה ידועה -  לא כך האמנות.  

זהירות, אילנות גבוהים!
מכאן אנחנו גם יכולים ללמוד שלא כל מה שנשמע שנון הוא נכון, ושגם שנינות ודעות של בעלי שם אינן ראויות לאימוץ אוטומטי. אני טורחת לציין את זה כי אחת הדרכים של מבקרים לייצר סמכות היא היתלות באילן גבוה, אימוץ אוטומטי של גישתו והצגתה כעובדה. כמובן, אל תמהרו להסיק מכאן כי אני נגד אילנות גבוהים. הייתי אומרת: טוב ויפה להיתלות באילנות גבוהים אך כדאי להקפיד על כללי הבטיחות, ולבדוק טוב טוב את הענף שבו נתלים, שהוא חזק, שאינו רקוב, סדוק, נבוב וכד' - כי נפילה מגובה היא כואבת, ולעתים גם מסוכנת.

טיפוסי מבקרים
מתוך מה שאמרנו עד כה (וגם מתוך מה שלא אמרנו) מצטיירים כמה טיפוסים בעייתיים של המבקר:

1.אמן מתוסכל - השופט את יצירת האמנות מתוך נפשו ותסכוליו. מחפש ליקויים. פועל מתוך תשוקה שלילית ונרגנות.  משתמש בלשון אמוציונלית.
2.טכנוקרט (איש אקדמיה) - מלומד בתחום הסוקר את תחום מומחיותו ומחפש הוכחות לטענה מסוימת, תזה - שאותה הוא מעוניין לפרסם. פועל בלא תשוקה/טעם אישי ועושה שימוש בלשון בלתי אישית (אקדמית).
3. אידאולוג - מבקר בשם אידאולוגיה, מטעמה, ומתוך עיוורון לכל מה שמחוץ למשקפי האידאולוגיה.
4. משת"פ  -  יחצ"ן, מלכך פנכה, בעל אינטרס.

כמובן, יש גם בני כלאיים הנולדים מזיווג בין הטיפוסים. לדוגמה: חוות הדעת המפורסמת על גב ספרים מתחזה בסגנונה לכתיבה ביקורתית, בעוד שבפועל היא נכתבת מטעם בעלי הדבר ובעצה אחת עם אנשי שיווק.

מי רצח את המבקר?
וכך אנחנו מגיעים למצב שזכה לכינוי (ולפולמוס זוטא בארצות הברית) "מות המבקר" (בעקבות "מות המחבר", מסתו של רולאן בארת) - כלומר, למצב של הידרדרות ממושכת במצבו ובמעמדו של המבקר הלא אקדמי (כלומר, המבקר בעיתונות). אם נרצה (ולמה שלא נרצה?) נוכל אף להציג זאת ברוח ימינו בצורה סנסציונית כרצח!

ברצח של המבקר, שותפים שני חשודים מרכזיים, שונים ואף הפוכים בתכלית זה מזה - שאינם פועלים מתוך שיתוף פעולה, אלא פשוט מסתערים, כל אחד מצדו הוא, על המבקר האומלל, הנמחץ בין שניהם. החשוד המיידי - נקרא לו הטוקבקיסט (אך הוא עשוי להיות כל דילטנט שמתחשק לו להביע דעה). הוא הקולני והאלים מבין השניים. קשה להתעלם מנוכחותו, ההולכת וכובשת את המדיומים האלקטרוניים - וזולגת מהם גם לעיתונות המודפסת. טוקבקים, בלוגים, רשתות חברתיות. מאפייניו (בהכללה): כתיבה מן המותן, ללא ביסוס ואסמכתות, ללא ידע, אך עם הרבה רגש ויצרים; לעתים ילווה לרגש גם אינטרס מעשי (להרע, ליצור נזק או תועלת כלכלית). הטוקבקיסט, ושוב, כהכללה, אוהב מאוד או שונא מאוד - הוא אינו איש האמצע.

החשוד העדין, ואף תרבותי: איש האקדמיה (ושוב, כהכללה) מצטייר כהיפוכו של קודמו: ידען, שקול, ממוסמך  - אך לא פעם חסר רגש וכבול במוסכמות הכתיבה האקדמית. כתיבה שכזו עשויה להתרכז בשולי ובאזוטרי (חקר הפסיק ביצירתה המוקדמת של ש. סמיט), לסבול מעמימות מכוונת (מטעמי זהירות אקדמית, או אינטרסנטית מופרזת) להחמיץ את העיקר, ובעיקר, להיות רחוקה עד כדי נתק מן היצירה שאליה היא מתייחסת.

דוגמאות שנונות לאופני הייצוג האבסורדיים של הספרות בידי ביקורת הספרות אפשר למצוא בשפע ביצירתו הפרודית של אהרון מגד "הגמל המעופף ודבשת הזהב". (למשל, המרת מהלכים ברומן בנוסחאות מתמטיות - שהקורא מאבד בהן את ידיו ואת רגליו).

                       

מי יציל את הביקורת?
אבל אל ייאוש! המבקר אמנם מת, או נמצא גוסס, אך אפשר להשיבו לחיים! או להצמיח ולעודד מבקרים מדגם חדש-ישן, שגישתם מהווה שילוב מנצח בין ידע לבין טעם. המבקר הזה, הוא למעשה אמן - אמן הביקורת. והוא אביר - או אבירה - המגנים על המדיום מפני הסכנות האורבות לו (למשל, מסחור), אינו נמנע מהבעת רגש ומשתמש במיטב כישרונו כדי לחולל תגובה רגשית בקורא.

ביצירה של אמן הביקורת, יש דרמה - הדרמה של השיפוט (וכך אנו חוזרים אל הקשר הראשוני שבין שיפוט לביקורת) הנמסרת לא דווקא מתוך עמדה אובייקטיבית. ביקורת טובה מצליחה ללכוד ולהביא בפני הקורא את מהות היצירה. היא משכילה לא רק לומר האם יצירה היא טובה או רעה (כלומר, היא הרבה יותר מ"לייק" פייסבוקי) אלא גם לבאר מדוע היא כזו, לנטוע אותה בהקשריה (היסטוריים, חברתיים וכו'), להציג את מורכבויותיה (כמו שסופר מחויב לברוא דמויות עגולות ולהציג מציאות מורכבת), להמחיש ולרגש. ולמבקר המוצלח יש סגנון משלו וקול משלו.

נו, בכל זאת אצטט אילן גבוה: וולטיר אמר: כל הביקורת טובות מלבד אלה המהלכות על הקורא שיעמום.

ביקורת היא פעולה מוסרית
ואחרון חביב, או לא חביב (אמרנו, אנשים לא אוהבים לשמוע דברי ביקורת): ביקורת היא פעולה מוסרית, פעולה של נטילת אחריות לדבר שאותו אומרים, ולחברה. ביקורת מוצלחת תמיד תהה בהירה ולא עמומה. היא עשויה להיות מורכבת, ולא חד משמעית (בעיקר כשהיא מגיבה ליצירה מורכבת) אך עליה לדבר בכנות, ביושר ובאומץ, ולומר גם את מה שלא נעים לאוזן. כי מי שמפחד, או מסתפק בלייק ואנלייק אינו אומר שום כלום.

מנסח זאת נפלא המשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנברגר, בשירו "מחק את המיותר" (מגרמנית: אשר רייך);  

מה שעושה את קולך כה שטוח / כל כך רזה וזול, / הוא פחדך / לומר את הדבר הלא נכון // או תמיד את אותו הדבר / או לומר מה שכולם אומרים / או לומר דבר לא חשוב / או פגיע / או משהו שעלול לעורר אי הבנה / או לרצות את האנשים הלא נכונים / או תגובה לא מתאימה, משהו ריאקציוני,/ קיטשי, טיפשי או חסר טעם, / דברים ישנים נושנים // האינך עייף מזה - / מרוב פחד / הפחד מהפחדים / לומר משהו לא נכון / תמיד לומר את הלא מתאים?

 

 

* תקציר הרצאתה של הסופרת והמבקרת שהם סמיט, שהתקיימה במסגרת השתלמות רכזים בנושא פרשנות וביקורת, בדצמבר 2013.

** שהם סמיט היא סופרת לילדים ולמבוגרים, מבקרת ספרות (בעיתון "הארץ") ומתרגמת. ילידת ירושלים (1966). כלת פרס ראש הממשלה לשנת תשס"ט ופרס אקו"ם לשנת תשע"א. חברת מערכת "דף-דף", אתר לעידוד הקריאה, ומשתתפת קבועה בכתב העת "עיניים". אימא לשלושה ילדים. שהם סמיט נפגשת עם בני כל הגילים - מהגן ועד לכיתה י"ב ומציעה מפגשים מגוונים, דיאלוגיים ומפתיעים, העוסקים בספרות, בחיים ובקשרים שביניהם.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.