שם המחבר: קארין אלבז

משהו בועט ולא שגרתי


בשבוע שעבר צפו תלמידי י"א – י"ב שלנו בהצגה "אבנים" של קבוצת אורתו-דה, ואני חזרתי מההצגה נרגשת וגאה. גאה בצוות החינוכי שלנו, על עבודת ההכנה שעשו לקראת הצפייה בהצגה, וגאה בתלמידים שלנו, על הצפייה המכבדת ועל הפרגון שלהם לשחקנים בסיומה של ההצגה. אני מודה שהייתה לי התלבטות גדולה אם להביא את ההצגה לבית הספר. חששתי, מכיוון שמדובר בהצגה עמוקה ומטלטלת, המציפה ברבדים הגלויים והסמויים שבה אירועים מן העבר, מן ההווה, ואף מרמזת על העתיד שעלול לקרות אם... מצד שני גם האמנתי, ולרגע לא הפסקתי להאמין, הן בתלמידים שלנו והן בעובדה הפשוטה שכדי להגיע גבוה, צריך לכוון גבוה.

זה כ-12 שנה אני רכזת חינוך חברתי בבית ספר מקיף מרחבים וכחלק מהתפקיד אני אמונה גם על בחירת המופעים והמפגשים לתלמידינו במסגרת סל תרבות. לאורך השנים צפיתי במופעים רבים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. הניסיון לימד אותי להבחין בין ההפקות השונות – מי מהן מציבות בראש מעייניהן את האיכות האמנותית והן בעלות הערך והמשמעות, ומי מהן נוטות אל המסחרי או שהן נצמדות לנושא חברתי כזה או אחר.

מי שמרכז את סל תרבות ביישוב או בבית הספר ודאי יודע כמה אנרגיה וזמן מושקעים בתהליך כולו – בתיאומים מול ההפקות או האמנים, בשריון אולם, בארגון הסעות וכן הלאה, אולם אין ספק כי הדבר הקשה ביותר הוא בחירת הרפרטואר. מהלך זה מצריך זמן רב ומחשבה מעמיקה, כמו גם בחינה של מגוון רחב של מופעים ומפגשים. ישנם מספר מאפיינים שעל פיהם נבחר הרפרטואר שלנו, ואנחנו, המורים, מתמודדים עם שאלות רבות כגון – האם נהנינו מן המופע ואם כן, מה טיבה של הנאה זו? האם המופע אינו שטחי אלא עמוק ומשמעותי? האם הוא הותיר אותי עם שאלות, ספקות, דילמות, סקרנות ורצון לחקור וללמוד עוד? האם המופע חידש ולו במעט? האם המופע מתאים לתלמידים שלנו? מה תהליך ההכנה הנדרש לנו, המורים, ואיך עלינו להכין את התלמידים?

בתחילת דרכי כרכזת, רפרטואר סל תרבות של ביה"ס היה בעיקר צמוד לנושא פדגוגי שהתחבר לשכבת הגיל המתאימה. פגשתי במשך השנים הצגות ומופעים רבים שבסך הכול היו יפים, אבל ממרחק הזמן אני יכולה לומר שהם לא הותירו בי דבר. את חלקם אינני זוכרת, וכמוני גם התלמידים וצוות המורים. עם השנים ובעקבות הדיאלוג שלי עם סל תרבות ארצי, התחלתי לראות את החינוך לאמנות מזווית אחרת. כיום, הרציונל של התכנית מבחינתנו הוא לחשוף את התלמידים לכל תחומי האמנות ולמגוון שבכל אחד מן התחומים, ולחנך אותם לחשיבה ביקורתית ולצפייה אקטיבית ומכבדת. המפגש עם יוצרים ויצירות הוא הזדמנות עבורנו, תלמידים ומורים, לעצור לרגע מהלמידה האינטנסיבית ולהתעכב - להתבונן במופע ולחוות אותו תוך כדי תהליך של למידה והתמודדות עם משהו שאינו מוכר, שהוא אחר, "בועט", לא שגרתי. מאחר שבמקרים רבים המופעים והמפגשים חדשים ובלתי מוכרים גם עבורנו, המורים, אנחנו דואגים להכנה מקדימה על ידי מומחה בתחום. כך, בשנים האחרונות, בשיתוף עם סל תרבות ארצי, הבאנו מספר פעילויות לצוות, כמו למשל מפגש עם הבמאי דוד אופק וסרטו התיעודי "ההרוג ה-17", מפגש שבו היוצר חשף בפנינו את הלבטים והמניפולציות הקולנועיות שלו ובכך צייד אותנו בכלים להתמודד עם הז'אנר התיעודי ועם אופני התיווך שלו לתלמידים; או מפגש עם אמן הווידאו-ארט ארז ישראלי, שבו עלו לדיון ההבדלים בין וידאו-ארט לקולנוע כמו גם שאלות של זיכרון ומוות.

ההצגה "אבנים" אמנם מאחורינו, אבל העבודה לא הסתיימה. השלב החשוב יותר, ובמיוחד בהצגות ובמופעים מן הסוג המאתגר הזה, הוא עיבוד חוויית הצפייה, שיחה שאנחנו מקיימים כל מחנך עם כיתתו הוא ימים אחדים לאחר המופע עצמו. את השיחה אנחנו מתחילים לרוב מהשאלה - "מה הכי נגע בכם או תפס אתכם במופע?". אני יכולה לומר שמה שאותי הכי תפס ב"אבנים" הוא הקטע שבו ששת השחקנים ישבו עם מסיכות של כבשים, ברקע נשמעו קולות העדר, והם נלחמו על השלט. כל רגע הם העבירו ערוצים ובינתיים, ברקע, היטלר אחד קם ואחריו עוד היטלר ועוד אחד... הקטע הזה מלווה אותי מאז הצפייה בהצגה. עבורי הוא היה כתמרור אזהרה מפני ההתמכרות לקידמה, לטכנולוגיה ולטלוויזיה, ואי שימת לב למה שקורה שם בחוץ בזמן שאנחנו שבויים בהן.

הדיון בכיתה הוא הזדמנות להקשיב אחד לשני, מורים ותלמידים, לשמוע מה נגע בכל אחד מאיתנו ואיך כל אחד מפרש את הדברים בהתאם להשקפת עולמו ולאישיותו. מהשיחות האלה כולנו, תלמידים ומורים, יוצאים נשכרים, הן מבחינת הרחבת נקודת המבט ביחס למופע עצמו, והן ביחס להרחבת היכרותנו אנו את עצמנו ואחד את השני.

 


*קארין אלבז היא רכזת חינוך חברתי של תיכון מקיף אזורי מרחבים.

**מרס 2014.

יש למלא את הפרטים

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.