כל העולם מסך - דבר מנהל התחום

"אני אוהבת את הארעיות שבתיאטרון, כל הצגה היא כמו רוח רפאים, היא רגע שם ולאחר מכן היא נעלמת". דומה שאין יותר מתאים ממשפט שכזה של השחקנית הבריטית מגי סמית', מלהתחיל ולהרהר על אופייה של החוויה התיאטרונית דווקא בימים בהם נגיף הקורונה מביא את עולם התיאטרון להציע צפייה בהצגותיו ברשת – יוזמה מבורכת ללא ספק, שמאפשרת לציבור הרחב ליהנות מעושרה של היצירה התיאטרונית הענפה בארץ לקהל הצעיר והמבוגר.

יוזמה מבורכת, אך כזאת שמייצרת גם חומר למחשבה על הייחוד של המדיום התיאטרוני.

להלן ארבעה הרהורים ראשוניים ביותר, שיזכירו לנו בימים טרופים אלה עד כמה מיוחדת החוויה התיאטרונית, ורבת קסם: 

הרהור ראשון (האירוע התיאטרוני) – לא מן הסתם יש המשתמשים במונח 'אירוע תיאטרוני' כדי לדבר על אמנות התיאטרון. צפייה בהצגה היא אירוע לכל דבר, המייצר סוג של קהילה אד הוק לפרק זמן קצוב. כל הצגה מתרחשת 'כאן ועכשיו' לנגד עיניהם של הצופים, והיא תלויה בהיענותם והתמסרותם של קהל זה, כמו גם ביכולת של מהלך ההצגה עצמה להתבצע כהלכה. ישנו אפוא מתח מתמיד בזמן ההצגה, ש"הכול יעבור בשלום", הסכם לא כתוב בין צופה ושחקן. בצפייה מקוונת אנו צופים למעשה במה שנחווה על ידי אחרים. אנחנו יכולים להצטרף לקהל שהוא "לא אנחנו" בבית, לצחוק עמו  ולהתרגש כמוהו מסצנה זו או אחרת, אך אנו לא שותפים ליצירת האירוע, שכבר קרה.

הרהור שני (חירות המבט) – בהצגה מקוונת תהיה זו המצלמה שתקבע עבורנו על מה נביט ומה לא. יכולתו של הצופה לקבוע בעצמו על מה להתבונן, להחליט על פי ראות עיניו מתי יהיה הרגע בו ירצה להפריד בין השחקן לחלל הבימתי שמסביבו וכד', לעשות זום אין ואאוט, נתונה להכתבות של צילום ההצגה ולמגבלותיו. יהיה הצילום משוכלל ככל שיהיה, עדיין לא יוכל לנוע כהרף עין בין אפשריות התבוננות שונות כמו הראייה האנושית, המשקפת את חירות המבט, המוקנית לצופה בתיאטרון.

הרהור שלישי (פרופורציות וחוויה רגשית/שכלית) – עולם בימתי שלם מתכנס בצפייה מקוונת לתוך מסך טלוויזיה במקרה הטוב ולטלפון נייד במקרה הפחות טוב. התיאטרון 'בורא עולם' בדרכים שונות, אם על ידי שחקן בודד הממלא חלל שלם בנוכחותו בהצגת יחיד, ואם בהצגות אחרות המשתמשות בכל רכבי הבמה כדרך לייצר חוויה ויזואלית גדושה במובן החיובי.  אלה ואלה מייצרות חוויה הנשענת על פרופורציה מוגדרת שבין במה וצופה, גדול מול קטן בהתאם. חווית הצפייה בתיאטרון נעוצה לא אחת בפערים שכאלה, והיא רגשית ושכלית באחת. נראה שבהצגה המקוונת ההתפעמות האופציונאלית שנוכל לחוות מהמוצג הממשי על הבמה הגדולה מאיתנו, לעתים בהרבה, מסיטה את החוויה הרגשית – שלא נוכל להסבירה במילים – אל הממד האינטלקטואלי יותר שבצפייה. אנו נוכל להעריך את יופייה של הבמה, את משחקו הווירטואוזי של שחקן זה או אחר, אך לא נרגישם בגופנו וברגשותינו במלואם.          

הרהור רביעי (קשב) – בעידן שבו הקשב מוגבל ממילא, שבו רבות ההסחות בחיינו, בעידן של החרדה להחמיץ, הגורמת לכולנו להיות מחוברים באינפוזיה למה שהטכנולוגיה העכשווית מציעה, צפייה בהצגה מזמנת קשב מוגבר. זהו החלל התיאטרוני המוחשך ומואר בחלקיו השונים, המייצר את התנאים שיש בכוחם לגרום לנו להישאב למציאות המדומה הנרקמת לנגד עינינו. "נא לכבות טלפונים" מזכירים לנו יוצרי התיאטרון בכל פתיחת הצגה, ואנו נעשה כדבריהם. בצפייה ביתית  ההזדמנות להתנתק הופכת לגמישה, ומרחיקה מאיתנו את האפשרות ליהנות מאתנחתא בריאה, שלפעמים אנו כה זקוקים לה. 

כולי תקווה שנחזור לשגרה במהרה והצפייה בהצגות ברשת היא שתייצר ותשמר את הרצון לשוב ולבקר בתיאטרון כבימים עברו ואף יותר, מתוך מגמה כפולה: רצון לשוב למוחשי התיאטרוני על הקסם שבו, ורצון להיות שוב חלק מקהילת צופים ממשית. שנדע רק ימים טובים. 

ד"ר אופיר ממן הוא מנהל תחום תיאטרון בסל תרבות ארצי ומנחה מחוז דרום