נוע-נוע

ב'נוע-נוע' | NoaNoa, יצירת הסולו החדשה של נעה דר, מתקיים דיאלוג בינה לרקדנית שהייתה לפני 20 וגם 45 שנים. ההשתקפות ההדדית מציפה תשוקה ראשונית ופשוטה לנוע ועם התנועה לעקוב אחר הזיכרון המוטבע בגוף. פעולת ההתבוננות בגוף כארכיון המחזיק את כל שחווה - מולידה חיפוש אחר מה נשאר ממה שהיה ומה עוד הווה פעיל בו. בחלל האינטימי שנוצר בין גוף לזכרון - התנועה מהדהדת בין המתהווה, לקיים ולנמוג.

לחצו כאן לצפייה בטריילר 'נוע-נוע'

לחצו כאן למידע נוסף על המופע

מאת ובביצוע: נעה דר | יוצר סאונד: אלעד שניידרמן | עצוב תאורה: עומר שיזף | עיצוב תלבושת: אריאל כהן | יעוץ דרמטורגי: יאיר ורדי | ניהול חזרות ויעוץ אמנותי: יעל ונציה | צילום סטילס: תמר לם | עיצוב גרפי: דורית טלפז | משך המופע: 50 דקות

נעה דר נולדה וגדלה בקבוצת דגניה א.  כילדה למדה אצל הדה אורן ז"ל ואושרה אלקיים. כנערה, רקדה בלהקתו של ירון מרגולין ובגיל 18 הוזמנה להצטרף ל"אנסמבל בת שבע" בהנהלת נירה פז. בתמיכת מלגה ממרס קאנינגהאם, נסעה לניו-יורק ושם רקדה בלהקותיהם של צבי גוטהיינר, ג'נט סטונר ועוד. ב-1987 חזרה לישראל כדי להשתתף בהקמת להקת "תמר", בה רקדה ויצרה את עבודותיה הראשונות. בשנים 1990-1992, פעלה כיוצרת עצמאית בפריס, בתמיכת מלגות מ'קרן אמריקה – ישראל' ומשרד החוץ הצרפתי.

ב-1993 הקימה בתל אביב את "קבוצת מחול נעה דר" במסגרתה יצרה יותר מ 30 עבודות יחד עם קבוצת רקדנים ואמנים משדות יצירה שונים השותפים ליצירת שפה ייחודית. בגוף העבודות שיצרה נמצאות בין השאר "נוע-נוע", "עור", "טטריס", "ארניקה", "גיד אכילס", "מוזר", "אייזאורוס – פרידה" , כמו גם יצירותיה לילדים "משחקי ילדים", "החלום הוא צייר גדול" ו"עננוצה". יצירותיה הוזמנו בארץ ע"י "פסטיבל ישראל", "הרמת מסך", "פסטיבל עכו" ועוד, והוצגו ברחבי העולם ביפן, קוריאה, אוסטריה, איטליה , פורטוגל, גרמניה, צרפת, הונגריה, אסטוניה, פולין, ליטא, סין, צ'ילה, קוסטה ריקה, הולנד וארה"ב.

נעה דר זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס משרד התרבות לכוריאוגרפים צעירים, פרס המחול של שר התרבות עבור ביצוע מצטיין, בציון לשבח לחדשנות מפסטיבל עכו עבור "טטריס", בפרס 'רוזנבלום' מטעם עריית ת"א כאמנית מחול מצטיינת, ב"פרס היצירה במחול" מטעם משרד התרבות עבור מכלול יצירתה וב'פרס לנדאו', מטעם מועצת הפיס עבור תרומתה לתרבות הישראלית. מלבד ללהקתה - נעה יצרה גם עבור "הזירה הבין תחומית", "אנסמבל בת-שבע", "להקת מוזע", "תאטרון באר-שבע",  "התזמורת הקאמרית הקיבוצית", להקת Transitions" " מלונדון ועוד.

בשנת 2006, נעה הקימה את "סטודיו קבוצת מחול נעה דר"במתחם 'בית הסופר' בת"א,  שמשמש בית ליצירתה וכחלל מופעים, חזרות ולימוד ומהווה מרכז לקהילה מגוונת של אנשי מחול מקצועיים, תלמידים וחובבים. פעילות הלהקה נתמכת ע"י משרד התרבות, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קשתו"ם,  עריית תל-אביב - יפו  וקרן רבינוביץ' לאמנויות. הלהקה פועלת במסגרת "עמותת הכוריאוגרפים", שנעה הייתה ממקימיה.

עוד על נעה דר וקבוצת המחול: www.noadar.com

ביקורות על 'נוע-נוע':

"אצל דר ניכר הרצון לומר משהו לא רק על הגוף בכלל אלא על הגוף הנשי בפרט. היא מצליחה להראות כיצד האישי הוא פוליטי גם בלי להחזיק שלטים. גם בגלל זה וגם משום שדר היא פשוט רקדנית נהדרת, "נוע נוע" היא יצירת חובה." טל לוין, "הארץ"

"המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.". אורה ברפמן, "ריקודיבור"

"סולו תנועתי חשוף, לחזור לגוף בן ה- 54 אחרי יותר מעשור של פרידה מהבמה, לנוע. במניפולציה קטנה היא יוצרת עולם דימויים שלם. כשהיא תרה אחר חוויות, גופניות ורגשיות, זיכרונות של מקומות וסיטואציות, היא מקפיאה רגעי תהליך. דר שואפת לזה, לרכך את העיסוק המחמיר והקשוח בטכניקה ובשפה לטובת תמונת עולם המשיבה את המובנות למצב הטרום־בראשיתי." ענת זכריה, 'ידיעות אחרונות'

הכנה: 

1. האזנה לראיון של ליסה פרץ עם נעה דר ב"כאן – תרבות":

•  https://omny.fm/shows/lisa-peretz/17c742f6-8759-4666-93ae-a9cd0100100f

2. "לרקוד עם זיכרונות הגוף":

ד"ר עידית סוסליק – בלוג "העין העכשווית: מרחב כתיבה בינתחומי"' 14.01.2019

העיסוק בתהליכי התבגרות ו/או הזדקנות הגוף מהווה מגמה בולטת במחול העכשווי ובמסגרתה, רקדנים שבראייה מסורתית עברו את שיאם המקצועי חושפים את "סיפורי הגוף" שלהם – המרחק בין יכולות הביצוע של העבר לעומת אפשרויות התנועה בהווה, אך גם הגילוי של גוונים ועומקים של הבעה ונוכחות שנוספו בזכות הגיל וניסיון החיים המצטבר. כזו היא העבודה "נוע-נוע" של נעה דר, שחזרה להופיע בגיל 54 לאחר היעדרות של כעשור מהבמה. במובנים רבים, זוהי עבודה שנדמה כי כל המרכיבים בה מופעלים כדי למקד את תשומת הלב בתהליך הפיזי והרגשי שדר עוברת עם ובתוך גופה: האינטימיות של חלל הסטודיו, הקירבה של הקהל, היעדר ליווי מוסיקלי וביצוע הסולו. למעשה, דווקא מתוך תנאים אלה מתהווה העבודה כטריו לרקדנית, קהל ומראה אשר מחבר בין שני מרחבי תודעה וגוף שזולגים זה לזה באופן תדיר – העבר וההווה.

המהלך הגופני והכוריאוגרפי משקף את התנועה בין ההוויות של אז ועכשיו: תחילה נכנסת דר לחלל ומתקדמת בצמוד למראה כשגבה מופנה לקהל, ונדמה כי הדינמיקה שמתהווה מתוך תנועת האיברים ההולכת ומתפתחת משקפת גילוי הדרגתי של הגוף והיוודעות מחודשת לזוויות, לכיוונים ולאיכויות שהוא אוצר בתוכו. בהמשך היא מתקדמת למרכז ומתחילה ליצור קשר מודע עם הקהל שמתבונן בה מתבוננת בעצמה, תוך שהיא מבצעת רצף חוזר של תנועות שלתוכו מתווספים בהדרגה אלמנטים, והמהלך כולו משול לפתיחה של מגירות גופניות והצגת הרפרטואר הפיזי שמאוחסן בהן. מעניין לראות כי בתוך השפה האישית מאד של דר ניכרים עקבות של דיסציפלינות מחוליות מובחנות, ומנחי יסוד כמו עמידה חמישית, פלייה ורלווה, נשזרים באופן אורגני בתנועתיות הפרטיקולרית של הגוף ש-"מדבר" את עצמו.

במקומות אלו במיוחד מתגלה התנועה כגילום של נקודות הזמן הספציפיות שאליהן חוזרת דר אשר מתהוות כ-"דיאלוג בין נעה לרקדנית שהיתה לפני 20 וגם 45 שנים" (מתוך התכנייה). במסגרת זו, היא מציגה ניגודים בין איכויות פיזיות המשקפות הוויות שונות של עצמה – רוך ונוקשות, גבוה ונמוך, התכנסות והתפרצות – ואף בונה את הרצף התנועתי כמתח בין מצבים גופניים קוטביים, דוגמת המעבר החד מהנפה של זרועות לצדדים ורקיעות רגליים למה שנראה כמו "קריאה" של הגוף לסדר דרך איסופו למנח תבניתי יותר. הבזקי זיכרונות גוף אלו מתגבשים בהדרגה לכדי דימוי קונקרטי: רגעים תזזיתיים של קפיצות בלתי פוסקות והתפזרות של הגפיים מעצבים הוויה ילדית של תנועה אימפולסיבית ונטולת עכבות, ומולם ניכרים רגעים המשקפים הוויה מחושבת יותר, ובמהלכם ממוקדת דר באיכויות הביצוע המתהווה מגופה, תוך בחינה קפדנית של קווי המתאר הפיזיים שלו – ידיה ממשות בהחלטיות שד, פה, אף וכדומה.

עבודת הסאונד משרתת את הצפת החוויה הסובייקטיבית של דר, הן על-ידי הקלטות של דיבור שנשמע במעומם ונדמה כהחצנת תודעתה, והן באמצעות הגברה בזמן אמת של הצלילים שמפיק גופה תוך כדי תנועה – תזוזה של הרגליים על משטח הלינוליאום, נשימות ואנחות של מאמץ או מגע האיברים ברצפה. במובנים רבים, הסאונד מחולל אפקט רפלקסיבי שמאפשר לקהל לחוות את תחושת התנועה מהפרספקטיבה של המבצעת, ובעיקר של גופה: לגוף מוענק קול, תרתי משמע, אשר מבטא את הווייתו בתוך ההתרחשות. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על סצנה מתוך Véronique Doisneau (2004) של ג'רום בל, שבמהלכה מבצעת ורוניק דוואנו – אז בת 42 ושמונה ימים לפני פרישה מבית האופרה של פאריס – קטע מתוך יצירת המופת La Bayadère, והמוסיקה שהיא מזמזמת לעצמה נחלשת בהדרגה כתוצאה מעומס הביצוע על הגוף, מימד שלעולם אינו נראה או נשמע בבלט אלא מסווה בתוך אשליית הגוף האוורירי של הבלרינה.

המתח הזה בין פנים לחוץ, זהות ודימוי, הוא כוח מחולל בעבודה ומקבל ביטוי מפורש ברגעים שבהם מגיעה דר למצבי קיצון פיזיים – כיסוי הפנים והפה עם הידיים, לפיתה של הראש בין הזרועות, קריסת פלג הגוף העליון הצידה או פה פעור לרווחה שמתוכו לא נשמעת צעקה. נדמה כי אלו אינם קשורים רק לנקודה ספציפית בכרונולוגיה הגופנית, כמו שהם ביטוי למצב קיומי של התנהלות מול ציפיות חברתיות ואמנותיות, שלאורו בולט רגע אחד של נוכחות פשוטה ובלתי אמצעית המשקפת השלמה: דר יושבת מול הקהל, זרועה תומכת בראשה ובעיניה מבט מפויס-משהו של קבלה. לא במקרה כנראה, היא גם יוצאת מהחלל במחווה להליכה ההפוכה של קסבייה לה-רוי ב-Self-Unfinished (1998), אך אינה מגשימה תהליך של טרנספיגורציה – שינוי הדמות וצורתה – כפי שעשה לה רוי, אלא מציפה (עוד) זיכרון מחולי שנוכח בגוף בדרכה הייחודית.

הדיאלוג בין הגוף להשתקפותו הוא מפתח ב-"נוע-נוע" ומהדהד בכל מימדי העבודה: מהבחירה לבצע אותה כך שהקהל עד לבבואתו שלו לכל אורכה, דרך שלושה אובייקטים דמויי מראה שתלויים בחלל, ועד לעיצוב הגרפי של התכנייה שמציג את שם המופע בכתב-מראה. כותרת זו לא רק מצביעה על כפילות הזהויות של דר עצמה אלא מתייחסת לספרו של פול גוגן, "NoaNoa", בו תיעד במילים ובציורים את חוויות מסעו לטהיטי (1891-1893), מתוך עמדה פרימיטיביסטית אשר שיקפה היקסמות מתרבויות לא-מערביות כביקורת על המודרניות. בעוד שטהיטי של גוגן היא גן עדן אבוד שניצב כניגוד מוחלט למערב ויחד עם זאת, קשורה אליו קשר הדוק משום שבעצם היותה היא מאפשרת את הגדרתו, אצל דר, ה-"נועות" הנוספות שמוטבעות בתוכה אינן מנוגדות זו לזו אלא משלימות, ויוצרות יחד את הפסיפס שממנו מורכבת זהותה כיום.​

3. אורה ברפמן – בלוג "ריקודיבור" 

נוע דר מעלה ערב סולו בשם 'נוע-נוע' ( Noa-Noa) בסטודיו שלה במרכז תל אביב .שם העבודה זהה לספר בעל אותו שם של פול גוגן והמשותף אולי לשניהם, באילוץ לא מבוטל, הוא הניסיון להתבונן במסע חיים ולערוך סיכום ביניים של היוצר מול היצירה. בהנחה שדר אכן מתייחסת לכאן ועכשיו כנקודת זמן שאמורה להיות בעלת משמעות, הרי שיצירה זו צפויה לשקף מבטים קדימה ואחורה בזמן ואת המקום הרגשי שמציפה ההתבוננות האינטרוספקטית הזו.

הסטודיו של דר רחב דיו כדי ליצור מרחק בין אזור הפעולה לבין שלש השורות הצמודות לקיר שמול המראה הרחבה שעליה מתרפקת דר עם כניסתה . היא נצמדת אליה, מביטה בה וממנה. גופה מרפרף עליה כשהיא נעה לאורכה על שקט.

בחלל בינה ובינינו –או 'הבמה'- תלויים מספר גופי תאורה מלבניים שקופים בגבהים שונים שעיצב עומר שיזף. הנגיעה המינימליסטית מעודנת כראוי ומעניקה אוירה מסוימת- תוצר ברור של ההווה. זהו גם המחסום הכי מרומז שזכור לי בין רקדן שמבצע סולו בעל חומרים אישיים שבונה א-פריורי חיץ בינו לבין הקהל.

המשחק של דר בין הגוף הנוכח לבין ההשתקפות שלו, בין התקיימותו של דיאלוג והתאיידותו ברגע שתשומת לבה של דר מוסטת מדמותה, יוצרים מתח מטריד ומרתק כאחת. ודר, פרפורמרית בעלת מודעות גבוהה ומאד מנוסה אף היא נעה בתחום מעורפל של חשיפת חומרים תלויי זמן כמו הגוף ויכולותיו, ובין הצורך להתמודד על ידי הוכחת העדיין יש, לבין ההשלמה עם האין כבר.

אחרי פרק זמן ממושך של שקט, מושמעים קולות של חריקה, שפשוף, מעיכת זכוכית, זמזם שמניחים עוד רובד לדברים שלא נאמרים בנושא חלוף הזמן, החשש משחיקה נוספת, מפירוק שדורש וידרוש טיפול.

בשלב מתקדם של העבודה עושה דר החלטה לעבור קדימה תוך איסוף עצמי מחדש, אחרי שלב תהיה, בהייה, הרהור. כעת, תור תנועות גדולות יותר, חריפות יותר. אסרטיביות. שואבות מדיסציפלינות לחימה. עוסקות גם בתוצר התנועתי ולא רק ביוצר . דר עורכת בדיקת אינוונטר אברים באופן עקבי ונמרץ במקביל לאינוונטר רגשי. אבל איפה התשוקה?

העיסוק בתחושות, בזיכרונות שנטמעו באברי הגוף מוציאים ממנה תנועות כביכול לא רצוניות, כאילו שד עמוק בפנים דוחק מהן לצאת לאור.

עכשיו, ברגע נכון של קתרזיס, יושבת דר בישיבה מזרחית, לחיה שעונה על כף ידה והיא מתבוננת באופן פרטני, איטי על הקהל ומחפשת מגע. מחפשת דיאלוג עם החוץ ולא רק עם עצמה ובת דמותה המשתקפת.

יש פה סיפור, יש גם מהלך דינמי. קורה לה משהו. מהמבע המהורהר-מיוסר שהתחיל את חיטוטי הנפש, מגיעה דר למהלך המסכם, המניפולטיבי, שהערך המוסף שלו הוא פלירטוט עם הקהל כדי לגרוף צחקוקים. תגובות הצחקוק הן המקבילה של 'לייק'.

כן, אוהבים אותך נועה. אהבה היא סמן של קיום. של אישור. של הכלה.

את הערב, דר המנוערת והמכילה מסיימת בהליכה על הידיים לאורך המראה כשהיא צועדת ורגליה מטיילות על הזכוכית. ככה, לוחמת, ככה מתקדמת. הזמן לטובתה.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

noadarpro@gmail.com