פנקס זעיר (תאטרון)

הצגה פואטית-מוזיקלית שמראה שכל אחד יכול לכתוב שיר, עוסקת ביצירתיות, השראה ובאומץ להיחשף.

דנה היא ילדה שחולמת להיות משוררת, ואת שיריה כותבת בפנקס זעיר וסודי. לראשונה היא חושפת את שיריה, ומצליחה להוכיח לאיתי, החבר הכי טוב שלה, שכל אחד יכול לכתוב שיר. לאורך המופע נחשפת מערכת היחסים המיוחדת בין דנה ואיתי, וגם סוד שאיתי שומר בליבו.

השירים שבמופע עוסקים בחיי היום יום של ילדים. בחדות ובהומור, דנה מביעה דרך שיריה פחדים, מחשבות ורגשות. ההצגה שמה לעצמה מטרה לתת לילדים השראה ליצירה, ולהראות להם שגם כשאנחנו ריקים מרעיונות- ניצוץ היצירה קיים בנו. לאורך ההצגה הם מקבלים טיפים ורעיונות איך לגשת לכתיבת שיר, ואף מתחילים את תהליך המחשבה במשימה שהם מקבלים בזמן ההצגה.

ההצגה משלבת מספר רב של כלים מוזיקלים: פסנתר, גיטרה, סיטאר ומפוחית. המוזיקה משולבת לאורך כל ההצגה, וחיה על הבמה.

דנה ידלין - יוצרת ההצגה ושחקנית 

אחרי שנים של נסיון בתחום התיאטרון (ביניהם, שחקנית תיאטרון ״הבימה״, כתיבת מחזה בתיאטרון ״הקאמרי״) - הפכתי להיות אמא. המסרים שרציתי לי להביא לבמה השתנו, החלטתי לפנות לקהל הילדים, כשהמטרה שלי היא לעורר בהם השראה ליצירה. גם נסיוני כמורה לתיאטרון בבית ספר יסודי,  חידד לי את הצורך של ילדים להביע את עצמם באופן יצירתי, והראה לי עד כמה יצירה יכולה להעצים ולפתח.

באופן אישי יותר, אספר שאני זוכרת את עצמי ככותבת שירים מילדות. אני מאמינה שהמצאת שירים היא עניין פשוט ואינטואיטיבי עבור ילדים, הסגנון הקצר, המוזיקליות- מושכים אותם, והדמיון שלהם רק צריך גפרור קטן של השראה. 

למעשה ההצגה התחילה מכתיבת השירים, שהיו עבורי מסע לתוך הילדות- לסיטואציות משפחתיות, פחדים, מחשבות ותשוקות. ראיתי שהשירים מעוררים הזדהות, את התחושה של ״אני מכיר את זה״. ההחלטה להפוך את השירים להצגה מוזיקלית עם עלילה, נבעה מהרצון שלי לשכנע ש״כל אחד יכול לכתוב שיר״. ההצגה שמה לעצמה מטרה להעביר לילדים את התחושה הזאת, ובעיקר לעורר אצלם חשק. כשילדים שולחים לי שירים, או כשהורים משתפים שהילדים בקשו פנקס לכתיבת שירים - אני מרגישה שהצלחתי.

אמיר צוויבן - יחד הלחנו את השירים בהצגה. מלבד כשרונו, אמיר מביא נסיון מוזיקלי רחב במגוון כלים, עבד עם שורה של מוזיקאים מצליחים בתעשיית המוזיקה הישראלית, היה יועץ בתוכניות ריאלטי מוזיקליות, עורף מוזיקלי בתחנת הרדיו 99FM, והגיש את הפינה המוזיקלית ״המאסטרו״ בתוכנית הרדיו של טל ברמן ואביעד קיסוס.

איתי ויטמן - שחקן ומוזיקאי ההצגה, ושותף להלחנה. איתי בוגר לימודי מוזיקה בבית ספר ״רימון״, לימודי הפקה וסאונד, נגן במספר רב של הרכבים, הוציא אלבום, ומתמחה בסגנונות מוזיקלים מכל העולם. כמו כן, בעל נסיון נרחב בחינוך מוזיקלי לילדים ולנוער. היה בעברו גנן בגן ילדים, כיום מתמקד בחינוך מוזיקלי לנוער בסיכון.

״למה בכלל כותבים שירים?״

שאלה זו עולה בתחילת ההצגה ומופנית לקהל. בסופה, הגיבורה נותנת עליה מענה כפי שכתבה באחד משיריה: ״דברים שקשה לי להסביר, הם בדיוק הסיבה לכתוב שיר״. לשאלה זו יש הרבה תשובות וכל אחד יענה עליה אחרת... אפשר לדבר על שיר כדרך לבטא אמירה אישית או רגש (כעס, געגוע, משאלת לב), לבטא משהו שרק אנחנו שמים לב אליו, ולפעמים פשוט כי זה מצחיק וכיף.

מה עושים כשאין רעיונות בראש?

הרגע בו איתי (שחקן ההצגה) מצליח לכתוב שיר, קורה דווקא ברגע של תסכול כשהוא מרגיש ש״הראש שלו ריק״. אלא שמכאן הוא מצליח להמציא שלל דימויים לתחושה של ״ראש ריק״. זהו רגע שבאופן קבוע גם הילדים מצטרפים ונותנים דימויים, ומתוך התקיעות עולה שפע של יצירה. אפשר לעשות עם הילדים ניסוי - להמציא דימויים לתחושות של ריקנות או התנגדות: אין לי כוח/ אין לי רעיון/ אני עייף/ משעמם לי וכו׳... לשאול אותם - כמו מה זה נראה/מרגיש? ״אני עייף כמו... (פיתה ששכחו בתיק)/ הראש שלי ריק כמו... (מחברת בלי דפים) וכו׳.ֿ

עוד אפשרות - לעבוד עם מגבלה

במהלך המופע דנה פונה לילדים ואומרת להם ״כשאני לא יודעת מה לכתוב, אני עוצמת עיניים, והמילה הראשונה שקופצת לי לראש - ממנה אני מתחילה את השיר״. הילדים עוצמים עיניים וחושבים על מילה. דנה אומרת להם שבסוף המופע, הם יכתבו שיר עם המילה הסודית שבחרו. אחרי הצפייה, אפשר לשאול את הילדים מה המילה שהם בחרו, מה היא מזכירה להם (חוויה/סיפור/רגש). זו הזמנה לכתיבת שיר, ואפשר להציע להם לכתוב שיר מהמילה שלהם כפי שדנה הציעה להם במהלך המופע.

״שיר חייב שיהיו בו חרוזים?״

שאלה זו עולה במהלך ההצגה ומזמינה לדיון: האם יש חוקים לכתיבת שיר? מה ההבדל בין שיר לסיפור? אפשר לדבר על השימוש בחרוזים, מוזיקליות, אורך, סגנון. לאחר הצפייה, אפשר לעשות עם הילדים משחק, להמציא כמה חרוזים למילה שלהם.

כל שיר צריך לחן?

לאורך ההצגה חלק מהשירים מולחנים וחלקם מוקראים. אפשר לשאול את הילדים אם יצא להם להיחשף לשירים כתובים, למה הם יותר מתחברים? האם יותר קל להם להקשיב למילים כשמקריאים להם, או יותר קל בשיר עם מנגינה? האם לדעתם כל שיר צריך לחן?

אומץ

בתחילת המופע דנה מספרת שזו פעם ראשונה שהיא מקריאה את השירים. בשביל לחשוף אותם נדרש לה הרבה אומץ- כי אולי לא יבינו את השירים או לא יאהבו אותם... מפחיד. אפשר לשאול את הילדים אם הם מתחברים להרגשה הזאת, האם קרה להם פעם שהם רצו לחשוף משהו אישי וחששו מהתגובות? ומכאן לדבר על אומץ כהתגברות החששות, האומץ להתבטא ולהיחשף.

השראה

חלק מהילדים אולי מכירים את המונח, ואחרים אולי יחשפו אליו פעם ראשונה. כך או כך זו הזדמנות לדבר על השראה - משהו שאנחנו חווים, זה יכול להיות מקרה שקרה לנו, סיפור ששמענו, משהו שראינו - ונותן לנו רעיון וחשק ליצירה. השירים שדנה כותבת עוסקים בסיטואציות ומחשבות מעולמם של ילדים, את ההשראה שלה היא מקבלת מדברים שקורים סביבה. הילדים יכולים לשתף איזה דברים נותנים להם השראה. אפשר לכוון אותם ולשאול שאלות כמו - מה המשפט הכי מעצבן שאמרו לכם בזמן האחרון? האם אתם זוכרים חלום שחלמתם? משהו שהצחיק אתכם, אולי יש דמות שנותנת לכם השראה? וכו.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

dana1yadlin@gmail.com