גלריה ארטורה

ארטורה, בית לאמנות ועיצוב בעמק חפר, הוקם ביוני 2020 מתוך רצון לאפשר קיום מפגשים במגוון תחומים ולכלל קהילת האמנים והיוצרים, כמו גם חובבי אמנות ועיצוב מכל הגילאים ולאפשר חשיפה ליוצרים במגוון פלטפורמות – גלרית להצגת תערוכות , שיח גלריה, כיתת אמן, סדנאות ועוד.

מאז הקמתה, מהווה ארטורה במה לאוצרים.ות ויוצרים להצגת תערוכות קבוצתיות בגלריה הכוללות עבודות בדיסיפלינות השונות באמנות עכשווית (ציור, עיצוב, פיסול, וידאו-ארט ועוד) ביניהם: אמיר שפט, הגר רבן, ורד נחמני, דן אלון, יעל פלדמן שביט, מירית צ'רוינסקי, יפעת פרל, יוסי וסיד, רותם קפלן ומיכל תאומי סלע.

לאורך שנת 2023 מתוכננות להתקיים בגלריה כ - 5 תערוכות קבוצתיות מרכזיות , במטרה ליצור חיבור ועניין לקהל רחב לעולם היצירה הפלסטית, ניו-מדיה, עיצוב ותחומים נוספים באמנות העכשווית.

תערוכה קבוצתית בהשתתפות: ענת דוד ארטמן | טובה לוטן | אורלי עזרן | מירית צ'רוינסקי | איתמר שגיא | חנה שיר | אסתר שניידר | בל שפיר

אוצרת: מירית צ'רוינסקי

בקצה הקהה של המחט נמצא חור הקרוי 'קוף'. שמו לקוח מהאות 'קופא', מהאלפא-ביתה היווני העתיק, אשר צורתה כצורת החור. מתוך החלל הריק של עין המחט, נוצרה תערוכה זו, המכילה אמניות ואמנים שמשלבים את עבודת המחט ביצירה שלהם. קוף המחט הוא זעיר אנפין של התפיסה כי כל אמנות נוצרת מתוך ריק. האין של קוף המחט הופך להיות השער של יצירת האמנות. הצטברות הפעולה היא לב התערוכה. תך אחר תך אחר תך מסמנים טופוגרפיה אישית.

החוט, שהוא חוט החיים, חוט המחשבה, גם מעגן את הפעולה וגם מאפשר נדודים. החוט נקשר במיתולוגיה היוונית, אל היותנו בני תמותה. שלוש האחיות, קלותו, לאכסיס ואטרופוס מייצגות את הגורל. קלותו טווה את חוט החיים, לאכסיס מודדת בזהירות את אורכו ואטרופוס גוזרת אותו אל גורלו. האמנים המשתמשים בחוט הממשי כורכים עצמם גם בחוט המיתולוגי. פעולת הרקמה היא פעולה מדיטטיבית החוזרת על עצמה, דורשת שהייה וריכוז אך גם מעניקה אותם. למחט ייוחסו כוחות מאגיים בגלל יכולתה לחבר בין אלמנטים ולייצר שלם. הטיבטים משתמשים במחט כשהיא פונה אל הגוף מושכים מכוחה אליהם. בהודו המחט מופנית כלפי חוץ, כך שהאנרגיה יוצאת מליבם אל אחרים. באוקראינה המחט שמתחילה את העבודה, היא זו שמסיימת אותה – על מנת שלא תקטע זרימת האנרגיה, וכל שגיאה משאירים מתוך האמונה שאת העבר אי אפשר לשנות.

במחט מתגלמים שני קצוות – הקצה המכיל את החוט והקצה החד. האלימות הכבושה שמגולמת במחט מהדהדת היסטוריה נשית ארוכה. עבודות המחט שימשו כאמצעי להבניית מושג האידיאל הנשי. נשיות וביתיות הפכו להיות שזורות זו בזו. מעמד הרקמה נתפש כשולי ונחות, החלוקה ההיררכית-היסטורית בין אמנות לאומנות שיחקה תפקיד מרכזי בהפיכת העבודה הנשית לשולית. לואיז בורז'ואה אמנית רב תחומית שהשתמשה ברקמה בעבודותיה, מספרת על ילדותה: "כל הנשים בביתי השתמשו במחטים. הוקסמתי מכוחה של המחט ומיכולתה לתקן. מעולם לא ראיתי אותה כאגרסיבית, להבדיל מסיכה". ויליאם בלייק, משורר וצייר אנגלי מהמאה ה-19, מייצר אבחנה בין סיכה למחט: עין המחט 'היא הפתח לשער גן עדן' . בשנים האחרונות עבודת הרקמה הפכה להיות פחות מזוהה עם מגדר מסוים, והדיכוטומיה של אומנות-אומנות התמוססה ובכך הכניסה את הרקמה לשיח האמנות.

ההזמנה לתערוכה היא העבודה של אסתר שניידר. אבירת המחט מגישה בידיה מחט אדומה המושחל בה חוט, בשדה הקרב הנשי, שינוי קנה המידה הופך את המחט לפגיון.המחט נוכחת בתערוכה באופן עקיף, דרך עקבות החוט. ואילו אצל שניידר היא מוצגת לראווה, כשאלה על הנשי והגברי. על מצע רפיה המורכב משתי וערב רוקמת בל שפיר 'ציקדה', חרק הידוע בקולות הצרצור העזים שלו. חוטי הרקמה הזהובים מצטברים לסבך. מתוך הגריד הפרום והשברירי של הרפיה רקמת חוטי הזהב מייצרת נוכחות גופנית\חושנית של הציקדה. דרך עבודת הרקמה הופכת שפיר את הקש לזהב.

חנה שיר מציגה 'יומני קורונה'. פיסות בד אנכיות המתעדות את שגרת חייה בתקופת הקורונה. מתוך מערך מסודר של שורות, המזכירות מחברת בית ספר או לחילופין כתב חרטומים מצרי, אנחנו קוראים פיסות מהיום יום: בישול, טיול עם הכלבה, מפגש עם הבת, מזג האוויר ועוד. הרקמה כשפה עצמאית מתקיימת במקביל לשפה הכתובה. שתי השפות, הרקמה והכתב, נאחזות זו בזו באופן שמצליח לגעת בזמן שחולף. בדים וחפצים בגלגולם הנוכחי הופכים בידיו של איתמר שגיא למפלצות דמיוניות. הצבעוניות הפרועה, שילובי הטקסטורות, החוטים, סוגי הרקמה, כל אלה מצטברים לחוויה טוטאלית. המפלצתי מתמזג עם הילדי, תחושת השחרור והחופש שקיימת ברקמה של שגיא, פורצת מתוך העבודות. האינטנסיביות עומדת לצד צורניות פולחנית והופכת לטוטם אישי. כחלק מעניין מתמשך של ענת דוד ארטמן באמנים מהמאה ה19 היא יוצרת עבודה בהשראת הצייר ההולנדי ג'רורג' הנדריק ברייטנר )מתקופתו של ואן גוך(. החיבור של שני הציורים שהיוו מקור השראה, הופכים לדמות מוכפלת המשקפת רצון בדיאלוג. הצורך לחבר הוא בבסיס העבודה של דוד ארטמן, חיבור הבדים וחיבור אל העבר, שניהם משקפים ניסיון לאחות את תחושת הפירוק הפנימית והחיצונית. הגובלנים שמוצאת טובה לוטן ברחוב הופכים מצע לשיחה עם הצד האחורי של הרקמה. רקמת הגובלן היא רקמה של מילוי קפדני, צורני וצבעוני. הבחירה של לוטן באחורי הקלעים של הרקמה, חושפת את האיזור הנסתר מן העין, הצד הסבוך והכאוטי בו החוטים הם עדות למהלך הרוקם. היא הולכת בעקבות הרקמה ומתערבת באופן שאיננו מוחק, אלא מהדהד את הקיום של שני הצדדים אל יצירה חדשה.

בעבודת החבלים של אורלי עזרן נוצרת אורגניות צורנית וחומרית, שבבסיסה רשת חבלים הנושאת בתוכה את הזמן שחלף. בפעולותיה עזרן מנסה להדק, לחבר, לרקום ולמסגר את הריק. ריבועי הנייר בעבודות של מירית צ'רוינסקי מגדירים את זירת המאבק בין הנוכחות הריאליסטית של קרעי הפרפרים וחוט הרקמה ובין השפה האילמת, הנוזלית והבלתי צפויה של הצבע. הרקמה לוכדת ומעגנת את קרעי הפרפרים, כמו רשת המנסה ללכוד את המעופף, החולף והיפה.

קוּף המחט

להניח אייקון של לב מתחת ליצירה שאוהבים

"משימה בלשית": לחפש בתערוכה עבודה אחת שהיא יוצאת דופן. במה היא יוצאת דופן? העבודה היחידה שהיא ציור. כל השאר רקמה.

התייחסות לשם התערוכהקוף המחט - החור הקטן ביותר שנמצא בקצה המחט - 

לקוח מצורתה של אות באלפבית היווני קופא - Ϙ.

לברר עם הילדים מה ההבדל בין תפירה לרקמה

• רקמה היא מלאכת יד, שבה יוצרים באמצעות חוט ומחט קישוט מאוסף של תפרים, על-גבי בד או מצע גמיש אחר.
• בשונה מאריגה של בד או סריגה המייצרות את המשטח תוך כדי הפעולה, הרקמה נוצרת על משטח קיים, על ידי החדרת חוטים לתוך המשטח באמצעות מחט במטרה להוסיף יופי וקישוט לאריג הקיים.
• לעומת מלאכת התפירה, שמטרתה לחבר בדים על מנת ליצור את המוצר ותוך כדי כך להסתיר את התפרים עד כמה שניתן, הרקמה מבליטה תכים שונים ולעיתים אף מוסיפים להם חרוזים, פנינים, פייטים, רצועות מתכת, נוצות ואלמנטים שונים נוספים לקישוט.
• הבדל נוסף בין רקמה לבין עבודות מחט אחרות הוא הדמיון של הרקמה לציור: ברקמה, החוטים והמחט תופסים את מקומם של הצבעים והמכחול וניתן לראות בה מלאכת ציור על בד.

   זו גם הסיבה שמעצבי הבגדים והחייטים שתופרים את הבגדים, משתמשים ברקמה כדי לקשט את הבגדים.

לתפר שנוצר בעזרת החוט והמחט קוראים תך. הרבה תפרים נקראים תכים.

לתכים שונים יש מטרות שונות. יש תכים המשמשים לתפירה ובדרך כלל לא משתמשים בהם לרקמה, ולהפך בתכים של רקמה לא משתמשים לתפירה.

יופייה של הרקמה תלוי באחידות התכים בגודל שלהם ובמתיחה שלהם , הרבה יותר מאשר בתפירה, שבה בדרך כלל התכים נסתרים, ורק הבדים עצמם נראים לעין.

אפשר גם לשלב רקמה עם הטלאה רגילה לצורך תיקונים או הטלאה קישוטית. שילובים של הטלאה קישוטית ורקמה משמשות ליצירת עבודת טלאים .

• רקע קצר על מלאכת הרקמה וההבדל בין רקמה לתפירה.

למרות שאומנות הרקמה נחשבת למלאכת יד מהעתיקות בעולם משתמשים בה גם כיום. כבר בתקופת האדם הקדמון, האדם הכין לעצמו בגדים מפרוות מחוברות בטכניקת התפירה, ובהמשך הוא החל להשתמש בתפר זה גם כדי לקשט את הבגד.

הרקמה מוזכרת בתנ"ך, בספר שמות מתארים את תפירת בגדי בניו של אהרון הכהן:  ”וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ, וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ; וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה רֹקֵם“ (כ"ח, לט).  (ללבוש כותֹנֶת, אַבְנֵט (חגורה), מִגְבָּעוֹת לראש, ומכנסי בד שנעשו על ידי בעלי המלאכה שידעו לרקום)

בתקופות ימי הביניים והרנסאנס כאשר מלכים לבשו בגדים רקומים בזהב, זה היה מקצוע גברי. באותה תקופה, נשים לא נחשבו כמתאימות לצייר דוגמאות, ולכן הורשו לרקום רק על דוגמאות שגברים ציירו עבורן. בהמשך לצד גברים שעסקו ברקמה, עברה מלאכת הרקמה מאם לבת, ונערות החלו ללמוד לרקום כבר בגיל צעיר.

במשך המאות ה-18,ה-19 ואף בראשית המאה ה-20 ילדות ונשים בוגרות למדו לכתוב ולקרוא בעזרת רקמה. ילדות למדו גם קרוא וכתוב על ידי הכנת דוגמית רקומה של אותיות ה א-ב הלטיני [ABCD] ברקמה המדמה אותיות כתב ואותיות דפוס, וכשלא היה מקובל שנשים תלמדנה גאוגרפיה, היו מורות חכמות שלימדו לרקום מפות גאוגרפיות במסווה של הוראת דוגמאות רקמה.

רקמה נחשבה כמקצוע חשוב כמו תפירה כי מיומנות בעבודה במחט אפשרה לבנות לתקן היטב את בגדי המשפחה ואת כלי המיטה שלהם.

אנשים שעסקו במלאכת הרקמה, רקמו בנוסף לבגדים, ולשאר פרטי הלבוש גם כיסויים לכיסאות וריפודי כיסאות, מסגרות למראות, שטיחי רצפה ומרבדי קיר (גובלנים) שקישטו את בתי המלוכה והאצולה.

• הדרכה דיאלוגית בהתאם לבחירות. להרחיב על העבודות של חנה, איתמר, וענת.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

office@arthura.org