בקיץ 2011 סטודנטית לקולנוע בשם דפני ליף מקימה אוהל בשדרות רוטשילד במחאה על מחירי השכירות בעיר, האקט הסימבולי האישי הופך תוך מספר ימים לתנועת מחאה אדירה
שמטלטלת את עולמה מהיסוד. הסרט מציג תיעוד אינטימי של דפני במהלך המחאה ובשנים שחלפו, במבט מפוקח דפני מציגה את נקודת מבטה הקולנועית על החלום ושברו.
זהו סיפור ההתבגרות של אישה צעירה שלא מוכנה לוותר על זכותה לחלום.
תיעודי - 78 דקות - ישראל - 2017
VIDEO
דבר הבמאית - דפני ליף
כשהתחילה המחאה החברתית וויתרתי על הקולנוע. הפנמתי שלעולם לא אעשה סרטים.
הלחץ להיכנס לפוליטיקה היה מסיבי ותחושת המחויבות והחיבור לערכי המחאה ולרעיונות שלה הפכו להיות חלק חדש ומהותי מאוד מהזהות שלי.
הפעילות החברתית הפכה להיות המרכז.
ככל שהזמן חלף גבר אצלי הצורך להתמודד, להתעמת ולהתבונן במה שחוויתי ובמה שאירע במדינה שלנו.
בפגישה עם יעל אבקסיס והלל רוזמן במשרד חברת ההפקה "קסיס סרטים" הכל השתנה. יצאתי מהפגישה בידיעה שאני מוכרחה לעשות סרט
שיספר את הסיפור כפי שאני רואה אותו.
במהלך הקיץ של המחאה, יונתן פיחוטקה, שעבד בערוץ 10 כצלם חדשות, תיעד את המחאה ואותי מקרוב. הוא התחיל לתעד כמה ימים לפני
שהקמתי את האוהל הראשון. לא היה לי מושג שהוא רצה לעשות כתבה על איך אי אפשר להוציא אנשים לרחוב. להראות איך אני נכשלת.
במהלך אותו קיץ המצלמה של יונתן קיבלה הכי הרבה גישה אלי, אבל הרבה מהחומרים שצילם נותרו בארכיון ערוץ 10 , מחוץ לכתבות החדשותיות.
ניתן לראות בסרט כמה שיחות של יונתן ושלי. שיחות שיש בהן המתח בין סובייקט ואובייקט.
בתחילת העבודה על הסרט, הוצאנו המפיקים ואני כ- 80 שעות של חומר גלם שתועד על ידי יונתן לערוץ 10 . במובנים רבים לקיחת חומר הגלם
מהערוץ וההתמודדות אתו היוו חלק משמעותי מהחזרת הזהות שלי כסובייקט.
בהתחלה הצפייה בחומרים הייתה עבורי חוויה נוראית. זה היה תהליך ארוך, של כמה שנים, בו למדתי להתבונן בהם, להתמודד אתם, לא לברוח מהם
ולבקר מחדש באירועים וחוויות שאת חלקן הדחקתי בלי לשים לב. כמובן שהתהליך היה כפול. ההתמודדות עם חומרי הגלם הייתה גם ההתמודדות
עם המחאה עצמה ועם התהליך אותו עברתי ועודני עוברת בעקבותיה. היו אירועים שזכרתי באופן מסוים, וגיליתי בחדר העריכה שהמציאות הייתה
שונה. לפעמים רואים הכי פחות מעין הסערה.
תהליך היצירה של הסרט היה תהליך שחייב חשבון נפש, של התמודדות עם חלום ושבר, של החלמה. לקח זמן להבשיל כדי להתמודד עם שאלות
שקשורות לנקודת המבט של הסרט, למבע שבו, לאופי הסיפור. השאלה החשובה ביותר הייתה מי מספרת אותו? דפני ליף מהמחאה או דפני האדם
הפרטי? זו שיש לה נרטיב והתמודדות משלה, רגשית, פרטית.
באיזשהו שלב היה ברור לטל שפי ולי, בחדר העריכה, שהסיפור מתחיל מנקודת השבר. זו הייתה בחירה קשה לעשות. הרצון לצעוק בגאון ״לא שברו
אותי״ היה חזק מאוד, וכאב לי מאוד להודות בכך שזה לא ממש נכון.
החיבור של חומרי המחאה החברתית לאלו שצילמתי בעצמי בפלאפון בשנים שאחריה ייצרו אתגרים אישיים ואמנותיים.
האתגר האישי היה להיות כנה. לבקר את עצמי בקול רם, להכניס ביקורת, להראות נקודות של בלבול ושל שבר ושל חולשה זה לא ממש רעיון טוב
פוליטית. אבל אין דרך אחרת לספר את הסיפור. המצלמה רואה הכל. נאלצתי לשאול את עצמי שוב ושוב כמה כנה אני מוכנה להיות? התהליך הזה
לקח זמן, ועשיתי כמיטב יכולתי.
האתגר האמנותי היה איך לספר את הסיפור. כמו במציאות, הסיפור של המחאה מתחרה במקום של הסיפור האישי. יחד עם זאת, השניים מחוברים
להם יחדיו. נאלצנו לחשוב טוב איך לספר את הסיפור כך ששני הסיפורים לא יתחרו, אלא יתמכו זה בזה.
בנוסף, חומרי הסרט רבים ומגוונים. חומרי חדשות, סרטונים שאנשים פרסמו ברשת, החומרים מערוץ 10 והמצלמה האישית של הפלאפון שלי. זה
היה אתגר לשמור על נקודת המבט, הרי הסרט מסופר בגוף ראשון, כאשר באותו הזמן הוא מורכב מחומרים כל כך רבים ומגוונים שכל אחד מהם
מגיע מנקודת מבט אחרת.
עבדתי עם צוות של אנשים מוכשרים, שעטפו אותי ובאותו הזמן דרשו ממני להיות אמיצה, יצירתית ולעבור דרך קירות. אני חייבת להגיד שהעבודה
על הסרט הייתה מתנה וזכות גדולה מאוד, לעבור תהליך אישי מורכב וקבל הזדמנות לספר חלק מהסיפור שלי.
על היוצרת - דפני ליף
דפני ליף היא קולנוענית ופעילה חברתית. ילידת 1986 בירושלים, כיום מתגוררת ביפו.
בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה, ביה״ס לקולנו ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב.
בגיל 16 החלה דפני לערוך ולביים. מאז ועד היום ערכה קליפים, תכניות טלוויזיה, סרטים קצרים וארוכים.
ביניהם ערכה את ״הקרב האחרון של פפה״ בבימויו של מיכאל אללו, שהיה מועמד לסרט התיעודי הטוב ביותר
בפרסי אופיר 2017 .
בעודה מתכננת את סרט הגמר שלה כבימאית חייה קיבלו תפנית חדה. בקיץ 2011 דפני הקימה אוהל בשדרות
רוטשילד בתל אביב, במחאה על מחירי הדיור. האוהל הזה הפך לתנועת המחאה הגדולה לצדק חברתי.
סרט הגמר מעולם לא הושלם.
"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" הוא סרטה התיעודי באורך מלא הראשון
שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.