רכוש נטוש

רכוש נטוש

דרמה משפחתית מאת שולמית לפיד בבימויה ובכיכובה של אסי לוי

בבית ערבי נטוש מתגוררות טוני בית אריה ובנותיה, אלינור ועליזה.

האב נטש אותן לפני שנים והמשיך לחיים חדשים.

הן נותרו שם, בלב מטע זנוח שפעם פרח וכעת נותר בעזובתו. צו הריסה תלוי ועומד על הבית ועל השטח סביבו.

תוך מספר ימים, דחפורים יהפכו את כל מה שאצור שם, בעולם הסגור עד חנק הזה שהיה ביתן, לגל חורבות, יישרו את הקרקע לקראת בניית כביש ראשי, צוהר לעתיד חדש עבור אנשי המושב הנידח.

בעוד טוני נאחזת בעבר, בזיכרונות, בשיגיונות, ממאנת לעזוב את מה שהיא תופסת כמרחב מוגן ומגן מפני החוץ המאיים,

עבור בנותיה, העולם שבחוץ, דירת שיכון חדשה שיקבלו בתמורה לפינוי, היא מעין הבטחה לעתיד טוב יותר, סיכוי להשתחרר ממרותה של האם, להתפתח, לגדול.

מאבק הכוחות בין האם לבנותיה, מציף מעל פני השטח את החרדות והתקוות של שלוש נשים שהפכו בעצמן, מכורח הנסיבות, לרכוש נטוש.

מחזה: שולמית לפיד

בימוי: אסי לוי

תפאורה: מיכאל קרמנקו

מוזיקה: אבי בללי

תאורה: פליס רוס

תלבושות: אורן דר

בהשתתפות: אסי לוי, גל מלכה ונופר סלמאן

משמעות המושג "רכוש נטוש" - המושג "רכוש נטוש" מתייחס לרכוש שננטש ואין מי שדורש אותו. בהקשר הישראלי המושג מתייחס במקרים רבים למבנים שננטשו על ידי ערבים שברחו או הוברחו במהלך קרבות מלחמת העצמאות או לאחר מכן ואילו יהודים השתלטו עליהם וקבעו עליהם חזקה כעובדה בשטח. ברבות השנים הפכו הרבה מקרים של "רכוש נטוש" לנקודות מחלוקת כאשר צרכי הפיתוח של הערים ביקשו להרוס אותם ויצרו קונפליקט עם המשפחות שהתגוררו בהם. כך שם המחזה אוגר בתוכו מספר נקודות קונפליקט חשובות של החברה הישראלית. השם מקבל משמעות נוספת בתוך היחסים המשפחתיים ומבטא גם את המשפחה שאף היא "רכוש נטוש" כאשר האם, למשל, מעידה על בנותיה שהן "כל הרכוש שיש לי בעולם".

מחזה ריאליסטי , הוא מחזה העוסק בגיבורים  מהמציאות והמשקף את המציאות.  על המחזאי לשאוף לתאר נכונה את העולם האמיתי, למשל ישנו תיאור מדויק של הבית, החלון, הוילונות ועוד. כמו כן המחזאי צריך להיות אובייקטיבי ככל שניתן, לדוגמא אין הערות של המחזאי על הדמויות או על מעשיהן, כמו שאין תיאור רגשותיהן ועוד.

המחזה הריאליסטי שומר על המבנה , החיצוני, של המחזה הקלאסי, כלומר מבנה של שלוש מערכות. יחד עם זאת קיים הבדל בין המחזה הריאליסטי למחזה הקלאסי. בעוד שהמחזה הקלאסי בנוי מאקספוזיציה, הסתבכות, שיא והתרה, הרי שהמחזה הריאליסטי בנוי מעליה, שיא וירידה.

המערכה הראשונה פותחת בעליה, תיאור הקונפליקט, במערכה השנייה השיא, כאשר אלינור נוסעת מן הבית ואילו במערכה השלישית העלילה הולכת ונחלשת, דבר אינו מסתבך, אלא הולך ונחלש, לדוגמא חוסר האונים של האם ביחס לבית, לעומת הנחישות שגילתה בפתיחה. בסיום היא חותמת על המסמך, ללא ויכוח.

המחזה הריאליסטי שומר על אחדות המקום, הזמן והעלילה. אותן שלוש אחדויות שקיימות במחזה הקלאסי.  המחזה "רכוש נטוש" מתרחש במקום אחד, הבית הערבי הנטוש המצוי בתוך מטע של מושב בצפון. מרבית העלילה מתרחשת במטבח המוזנח שמשמש גם כחדר מגורים. בבית שולטת ההזנחה והלכלוך, למרות הניסיונות הנואשים של האם ועליזה לנקותו. בדירה ישנם חדרים נוספים, אולם הא מוזכרים ואין תיאור שלהם, כמו גם החצר, שהאם מתארת, איך בעבר הייתה פורחת ואילו היום היא עזובה. בתוך הבית ישנם ארגזים רבים המעידים שיושביו עומדים לעזוב, יחד עם זאת ישנה תחושה קשה של חוסר רצון להיפטר מדברים מן העבר ולכן הם נאספים, בחוסר סדר בבית, כמו למשל בגדי האב, שלמרות שעזב מזמן האם אינה ממהרת להיפטר מחפציו מתוך אשליה שהוא יחזור.

המקום במחזה מאפשר לצופה להתבונן במצב החברתי בו מצויות הדמויות. העובדה שאין איש מגיע אליהן, כמו העובדה שהן חיות בשולי הישוב, בשולי החברה יש בה כדי להעיד על יחס החברה כלפיהן, יחס של דחייה וניכור. הסגירות בתוך הבית מבטאת את ההסתגרות בתוך עולמן. השאלה האם הן התרחקו מהחברה או שמא החברה דחתה אותן אינה רלוונטית, כיוון שבסיכומו של דבר אין איש מתעניין בגורלן.

המחזאית שומרת גם על אחדות הזמן. המחזה מתרחש במשך כשלושה ימים. אחדות הזמן והמקום יוצרים את אחדות העלילה שמתייחסת רק לאפיזודות (מצבים) הקשורות לנושא ודוחה פרטים שאינם חשובים למבנה המחזה.

העלילה שנפרשת בפנינו מתארת את ההתנגשות בין האם לבנותיה, כאשר מקור ההתנגשות הוא האם שחיה בדמיון מול בנותיה השואפות לחיות ולצאת לעולם. העילה להתנגשות היא החתימה על מכירת הבית. עילה זו מאפשרת לצופה להיחשף הן למציאות העכשווית והן למציאות שהיתה לפני הרמת המסך. המחזאית מחפשת תנאים מתאימים, כדי לחשוף את העבר, למשל החתימה על מכירת הבית או המפגש של אלינו עם אביה, מאפשרים חשיפה זו. בנוסף לכך גם מפגש עם גורם זר, מאפשר בדיקה מחודשת של העבר, למשל המפגש של אלינור עם המילואימניק מאפשרת לאם לחזור לסיפור יחסיה עם בעלה. היא מתארת את המפגש ביניהם וכן את מערכת היחסים בעת החיזור ואחריו.

הגיבורים המוצגים לפנינו, מתוארים דרך עיני גיבורים אחרים. למשל עליזה מתארת את האם ואחותה או האם מתארת את אלינור ועליזה וכך אנו למדים על הדמויות. הדמויות אינן הרואיות, אלא ממוצעות. הן אינן מתעלות מעל סביבתן (למשל אנטיגונה שעושה מעשה הרואי שאיש לא היה מעז) לא בדרך הביטוי (שפתן של הדמויות במחזה עילגת ומשובשת) ולא ברמת התודעה שלהן, אלא בגורלן ובכוח סבלן.

במחזה הריאליסטי יש הגבלה בהבעה . בדרך כלל המילים נאמרות בזיקה לדמויות, כלומר דמויות מן השכבה העליונה שפתן עשירה וגבוהה ואילו דמוית בינוניות או דמויות המצויות בשולי החברה שפתן מוגבלת. יחד עם זאת אין במחזה דמות סמכותית כמו למשל המספר בסיפור קצר או רומן, אלא דמויות פשוטות המתארות את עולמן. המציאות נחשפת באמצעות הדיאלוג שאינו נדרש לרמה לשונית גבוהה. הוא שואב את הלשון מאוצר המילים המקובל בחברה שאליה הוא מתייחס. לכן נוכל לראות ששפתן של הדמויות במחזה דלה מאוד ומשובשת, למשל " שני נסיכות" במקום "שתי נסיכות" וכן "גיברת" במקום גברת ועוד.

גם המציאות שנחשפת לפנינו אינה רציפה, אלא מקוטעת וזאת משום שאין מספר שיצור את הקשרים, במקום זה ישנן הוראות במה, הוראות לדרכי פעולה. נוכל לראות שהקשרים בין הדברים הם אסוציאטיביים , משום שהדמויות מתייחסות לדברים שעולים, תוך כדי קריאת הסיפור "המחרוזת".

סיפור המחרוזת מהווה ציר עלילתי למחזה. הוא גם מאפשר הצצה לעולם הדמויות, הוא משמש כאמצעי עיצוב, דרך האנלוגיה וכן ההתקדמות בקריאת הסיפור אנלוגית למתרחש במציאות.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

gilats@ht1.co.il