סטריאוטיפי

המופע החדש והחמישי של האנסמבל הוא מעין פאזל של חתיכות מציאות המתפרקות ונבנות מחדש בדרך מצחיקה ומקורית.

סיטואציות מוכרות מקבלות פרשנות מיוחדת וסיפורים אישיים של השחקנים מתערבבים עם שינויים תרבותיים ותופעות חברתיות.

כמו בחיים כך גם על הבמה, הכל משתנה, מתפתח, מחליף צבעים, משנה צורה וכל רגע משהו מפתיע קורה.

צופים, שחקנים, אפילו הפודיום, כולם שותפים לחגיגה. 

ציפורלה מציגה תפיסה ייחודית של תיאטרון המשלבת מספר רב של ז'אנרים בתוך מופע, המתחברים לכדי אירוע בימתי סוחף ומאוד משעשע. כך למשל אפשר למצוא קטעי סאטירה ונונסנס לצד עבודת אקרובטיקה וקטעי מחול. כל מופע מורכב ממספר של קטעים המתכתבים עם המציאות הישראלית ובוחנים אותה מזווית הומוריסטית ומלאת דמיון.

משחק, בימוי, כתיבה-  גל פרידמן, לוטוס אתרוג, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, אפרת אביב, גיה באר גורביץ', עמרי דורון, בן פרי

המופע "סטריאוטיפי" של אנסמבל ציפורלה מורכב מקטעים קטעים. קטעי משחק, שירה, תנועה, תזמורת בצורת, מעין רביו או קברט, ברוח מופעים קודמים של האנסמבל. 

על האנסמבל: אנסמבל "ציפורלה" היא קבוצת שחקניות ושחקנים, רובם בוגרי מחזור מ' של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, 2005. בתום לימודיהם בסטודיו הם לקחו את מופע הסיום, והחלו להציגו בפני הקהל הרחב. זו הייתה החלטה ייחודית למדי בנוף התיאטרון המקומי. המופע נקרא "עקיצה טבעית", והוא הפך למופע קאלט, ואיתו הם מופיעים עד היום. ב-2010 העלה האנסמבל מופע נוסף "דרך החגב" עפ"י ספרו של עוזי בן-כנען, וב-2011 מופע נוסף בשם "התקפת לב" (גם עם "התקפת לב" הם מופיעים עד היום). חברי האנסמבל מנהלים ומביימים את עצמם, ומקבלים את כל ההחלטות באופן שוויוני. הם מבטאים בכך גישה אמנותית של עצמאות ושוויון בה לוקחים השחקנים אחריות על עתידם המקצועי ובונים לעצמם את התפקידים אותם ישחקו.

נקודות אפשריות לדיון לקראת צפייה

"קיר רביעי"

"הקיר הרביעי" הוא מושג תיאטרוני ידוע, המציין קו דמיוני המתוח בין הקהל והבמה (שלושת "הקירות" האחרים הם 2 קירות מצידי הבמה, והקיר האחורי של הבמה). מצדו האחד של הקו הדמיוני יושב הקהל באולם, והוא יושב בעולם הממשי והזמן שלו ממשי. מצידו השני של הקיר הרביעי מצוי ה"שם" (בקמץ) - המקומות והזמנים וכל מה שקורה לדמויות באותם המקומות והזמנים.

במופע "סטריאוטיפי" ה"שם" הוא ישראל עכשווית, תל-אביבית וצעירה למדי, וקשורה מאד לטכנולוגיית הסמארטפון והתקשורת האינטרנטית, ותקשורת בכלל. הרעיון הבסיסי של הקיר הרביעי מכוון לפער שבין העולם הממשי בו מצוי הצופה ובין העולם הבדיוני בו מתרחש ה"שם" מצידו השני של הקיר. העולם "שם" אמור לעניין את הקהל באופן כזה, שהוא יעקוב אחריו, יתמסר אליו ויתרכז בו. הקהל מתמסר לעולם "שם", באופן שמשחרר אותו מההקשרים שקושרים אותו אל העולם הממשי שבאולם.

נקודה למחשבה לקראת הצפייה: אחד מהסממנים הבולטים בהצגה "סטריאוטיפי" הוא השבירה המתמדת של החיץ בין צופה לבמה. במהלך ההצגה, שימו לב – כיצד ואלו צורות נוצרת שבירה זו?

סטריאוטיפי

יוצרי המופע כינו את עבודתם בשם "סטריאוטיפי". כאשר אומרים "סטריאוטיפ" מתכוונים למעשה ל-3 דברים יסודיים:

האחד הוא השתייכות לקבוצה מסוימת, כאשר השיוך הסטריאוטיפי "מוחק" או "מטשטש" מאפיינים ייחודיים אינדיבידואליים, וכך מי שמביטים בו באופן סטריאוטיפי, מאופיין כולו לפי השתייכותו לאותה קבוצה (יהודים, ערבים, שחורים, חרדים, מזרחיים, אתיופים, נכים, שחקני כדורגל, וכן הלאה).

הדבר השני הכלול במבט הסטריאוטיפי הוא המאפיינים החיצוניים; העור השחור; השיער המקורזל; השפתיים העבות; האפיון הסטריאוטיפי יקשור בין מאפיין חיצוניים כגון אלו ובין התכונות המהותיות של הקבוצה. כך תהיינה הבלונדיניות טיפשות והאקדמאיים רהוטים ואחראיים, וכדומה.

הדבר השלישי הנכלל בסטריאוטיפיות זה שהיא מופנית תמיד לקבוצה אחרת, שלא מזוהה עם הקבוצה "שלי". המדבר בצורה סטריאוטיפית, מצליח להבחין בקשת הרחבה של הפרטים המאפיינים את השותפים בקבוצה שלו, אבל כאשר הוא מביט לעבר אלו השייכים לקבוצה האחרת, הרי שבעיניו "כולם שם אותו דבר".

שאלות למחשבה ולדיון:

1. בזמן הצפייה בהצגה, שימו לב וציינו לעצמכם – האם ההתרחשות על הבמה נועדה לחזק סטראוטיפים שונים או לערער עליהם? כיצד ובאלו אמצעים ההצגה עושה זאת?
2. כיצד לדעתכם נוצרים סטראוטיפים בחברה? האם הסטראוטיפים עוזרים לנו או פוגעים בנו?
3. האם לדעתכם יצירות אמנות שונות (בקולנוע, בתיאטרון או בספרות) יכולות לשנות את המבט הסטראוטיפי שלנו על קבוצות שונות? כיצד לדעתכם הן עושות זאת? האם מוכרות לכם דוגמאות לכך שתוכלו לציין?

המאפיינים הקומיים – מצחיקים

הסיטואציה הקומית לוקחת מציאות מסוימת, מציגה אותה באופן מוגזם, מעוות או מופרך, מבלבלת בין עיקר וטפל, ושוברת מוסכמות מקובלות. במובן זה, תיאור קומי-מצחיק תופס מרחק מן המציאות, ועל הקהל הצופה "לפענח" את ההגזמה הקומית. צחוק הקהל מלווה את תהליך הפענוח הזה.

הצחוק מהווה גם מסר ששולח הקהל למבצעים שעל הבמה. באמצעות הצחוק "מודיע" הקהל כי "המאפיינים הקומיים-מצחיקים" הובנו, וכי הקהל מקבל ומבין את המרחק אותו לקחה הבמה מהמציאות. השימוש בהרחקה מן המציאות באמצעות הקומי, מאפשר לקהל לקרוא את המציאות שהוגזמה באופן חדש ומרענן (לדוגמה, כאשר נצפה בסצינה בה בלונדיני מוצג כחכם, ואישה עם משקפיים כטיפשה – הסטריאוטיפ המוכר לנו יתהפך ונוכל לראות את המציאות בצורה חדשה ואולי פחות "סטראוטיפית").

שאלות לדיון:

1. האם קרה לכם בעבר שמשהו שהצחיק אתכם, גרם לכם לחשוב על דברים בצורה שונה?
2. האם לדעתכם קומדיה יכולה להיות סוג של ביקורת חברתית? ציינו דוגמאות המוכרות לכם.
3. בעודכם צופים בהצגה, שימו לב – האם הגזמה מסוימת שהצחיקה אתכם במהלך ההצגה, גרמה לכם לפקפק בתפיסה כלשהי שבה אתם מחזיקים בנוגע לאנשים או קבוצות מסוימות?

נקודות אפשריות לדיון ועיבוד לאחר הצפייה

שבירת המחיצה בין הקהל והמתרחש על הבמה

לאורך ההצגה, בולטת שבירת המחיצה בין הקהל והמתרחש על הבמה; הכניסה של הקהל אל האולם מתקיימת דרך הבמה; בסיום ההצגה, ממשיך האנסמבל (צוות השחקנים) בחגיגה של שירים וריקודים עם הקהל מחוץ לאולם; במשך ההצגה מעלים השחקנים אנשים מהקהל ונותנים להם תפקיד בימתי; השחקנים יורדים מהבמה ומשחקים באולם; הטלפונים הסלולריים של היושבים בקהל וההודעות הרשומות בהם הופכים לחלק מההצגה.

שאלות לדיון:

1. האם חשתם שהקהל שיתף פעולה עם הפעולות שעירבו אותו בנעשה? מה לדעתכם עודד שיתוף פעולה זה? (גיל השחקנים, החן והכישרון שהפגינו? מה שהתרחש על הבמה ו"סחף" את הקהל?)
2. מהי לדעתכם החשיבות בעירוב הקהל דווקא להצגה זו? האם יש בעיניכם קשר בין התכנים, הרעיונות והמסרים שההצגה העלתה, ובין המעורבות שהיא דורשת מן הקהל?

הקשר שבין ה'סטראוטיפיות' והקומיות

לאחר הצפייה בהצגה, ברור לנו הקשר בין נושא הסטראוטיפיות ובין השימוש באמצעים קומיים-מצחיקים. המנגנונים הקומיים הם האמצעים שבחרה ההצגה כדי להציג את הסטראוטיפים באור מצחיק, וכך להפוך את משמעותם.

1. כיצד ובאלו אופנים ערערה ההצגה סטראוטיפים שונים?
2. חשבו על דמות אחת או שתיים שהופיעו בהצגה. מהו הקשר בין הפן הקומי של לדמויות אלו, ובין הפנים הסטראוטיפיים המאפיינים אותה?
3. אחד ממאפייני המשחק בהצגה הוא הווירטואוזיות הפיזית-גופנית שהשחקנים מפגינים לאורכה. מהו לדעתכם הקשר שבין הבלטת (ואולי אף הקצנת) המאפיין הגופני ובין ההיבט הפארודי של ההצגה?

אופייה הקברטי-רביו של ההצגה

ההצגה "סטריאוטיפי" בנויה קטעים-קטעים, וזהו מאפיין מרכזי של ז'אנר הקברט והרביו. הקברט היא תופעה תיאטרונית שהתפתחה בכמה מועדונים בפריז בסוף המאה ה-19. הראשון והמפורסם שבהם נקרא "החתול השחור". על במה מאולתרת למדי עלו אומנים ואמנים שונים והופיעו עם קטעים מסוגים שונים, בלי כל קשר בין הקטעים. אחד שר, שני דקלם, אחד יצר מופע אור-קולי קצר, מין פנטומימה, הופעה בתנועה, אקרובטיקה, קטע משחק, וכן הלאה. הקהל ישב מאד קרוב, והקשר בין הקהל והאמן המבצע אפיין את הקברט.

הקברט הפך לתופעה שהתפשטה בכל אירופה, כשבכל מקום יצרו את הקברט הייחודי להם. התפשטות הקברט יצרה את הרביו, וההבדל ביניהם הוא שהקברט נחשב למופע יותר פוליטי, נועז, יוצא דופן מבחינת ההעזה של המבצעים. האמן המבצע בקברט היה חשוב יותר מאשר הקהל. הרביו היה תופעה מרוככת יותר, ההרגשה הטובה של הקהל הייתה חשובה, ולכן נחשב הרביו למופע שהוא יותר מרוכך ובידורי בעוד הקברט נחשב פוליטי ועז.

כל הצגה המורכבת קטעים-קטעים, יש לשאול לגביה – האם יש מכנה משותף לכל הקטעים או שאין? במקרה שלא מוצאים מכנה משותף, מובן כי הקטעים נשזרו יחד באופן אקראי, ללא אמירה מסוימת. במקרה שמזהים מכנה משותף, יש טעם לדון בו ולשאול מה כוונת היוצרים בשזירת כל הקטעים יחדיו.

שאלות לדיון:

1. כיצד חוויתם את היות ההצגה מקוטעת ומחולקת? הם זה הקשה עליכם להבין אותה?
2. האם חוויתם את ההצגה כנועזת וביקורתית יותר (כלומר, כקרבטית יותר), או כבידורית ומשעשעת (בהתאם לז'אנר הרביו)?
3. האם בעיניכם התקיים מכנה משותף בין כלל הקטעים ב"סטראוטיפי"? האם תוכלו להצביע על מכנה משותף זה? מהם הנושאים המאגדים והמחברים בין הקטעים השונים?
4. כיצד מציירת ההצגה את החברה הישראלית העכשווית? האם היא מציגה טיעון או אמירה מסוימת לגביה?

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

tziporela@gmail.com