יעל שוב, מחברת "הקרוסלה של מיכל ", מספרת על חוויותיה בבתי ספר בארץ ובארצות הברית (לשם נסעה עם הוריה לשנת שבתון), שזימנו לה מפגשים משעשעים וגם קשיים חברתיים, ועל האופן בו נשזרו אלה לספר המשלב מציאות ופנטזיה.
במהלך המפגש נדבר על הקושי להתמודד עם לחצים חברתיים, על מה זה חברות טובה, ועל התפקיד שמשחק הדמיון בחיים ובחיי יצירה.
עוד נדבר על המסלול האישי של הסופרת – כיצד מבקרת קולנוע שחייתה שבע שנים בניו יורק וראיינה שם את הכוכבים הכי גדולים, החליטה לכתוב ספרים לילדים ונוער.
ובעיקר על אמת ובדיון ועל מקורות ההשראה – איך מקבלים השראה, איך בונים סיפור סביב רעיון ראשוני, מדוע יש צורך בקונפליקט, עד כמה יש צורך להכיר את העולם שעליו כותבים, ועל ריאליזם מול פנטזיה - איך המימד האישי והאוטוביוגרפי משתלב בסיפור דמיוני על סוס מעופף שמתרחש בעיר זרה אך מציאותית לגמרי.
עם צאתו "הקרוסלה של מיכל " נבחר למצעד הספרים של משרד החינוך וזכה בביקורות משבחות בכלי התקשורת.
VIDEO
יעל שוב היא מבקרת הקולנוע של טיים אאוט תל אביב מאז 2002. בשנת 1993 היא נסעה לניו יורק ללימודי תואר שני בקולנוע, ונשארה שם שבע שנים. געגועיה לברודוויי ולסנטרל פארק, בשילוב עם סיפורים שסיפרה לעצמה כילדה כשחלמה להיות סופרת, הניבו את ספרה השני "הקרוסלה של מיכל ".
ספרה הראשון "נסיכת הגלידה ", המיועד לקוראים צעירים מעט יותר, יצא לאור ב-2011 בהוצאת כתר ספרים, והיה לרב מכר.
טרם נסיעתה לניו יורק, שוב הגישה את פינת הקולנוע של "זהו זה", כתבה על קולנוע לעיתונים שונים ("דבר", "הארץ", "כל העיר" ועוד), ולימדה קולנוע בתיכון עירוני ה' בתל אביב.
כעיתונאית קולנוע בתפוח הגדול היא זכתה לפגוש רבים מהבמאים והשחקנים האהובים עליה. כיום, בימים כתיקונם שוב מלמדת קולנוע באוניברסיטה הפתוחה, ומשמשת כשופטת מטעם FIPRESCI (האיגוד הבינלאומי של מבקרי קולנוע) בפסטיבלים בינלאומיים, בהם ונציה, לוקרנו ופאלם ספרינגס.
רקע:
בילדותי ונעורי אהבתי מאוד לקרוא ספרים, רובם מתורגמים משפות זרות ומתרחשים בארצות רחוקות. אולי בשל כך, כשדמיינתי סיפורים שאכתוב בעצמי הם תמיד התרחשו בארצות רחוקות שהיו, מבחינתי, מדומיינות. אבל משום שהספרים הישראלים שקראתי התרחשו בישראל, הנחתי שכסופרת ישראלית אני מצופה לכתוב ספרים על ישראל, וזה עצר אותי.
בגיל עשר וחצי נסעתי עם הורי לארה"ב, ולמדתי שנה בבית ספר במישיגן. עכשיו הארץ הרחוקה הפכה לאמיתית בשבילי. כשחזרתי לבית הספר בארץ נתקלתי שוב במלכת הכתה ששלטה ביד רמה עוד מכתה א'. יום אחד הוטל גם עלי חרם, ועברתי לבית ספר אחר.
לא פחות מספרים אהבתי סרטים. מייד אחרי הצבא נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב והתחלתי לכתוב על קולנוע בעיתונים, מה שסיפק במידה מסוימת את תשוקתי לכתוב.
כמה שנים אחרי התואר הראשון נסעתי לעשות תואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק ושם כתבתי את ספרי הראשון "נסיכת הגלידה".
אחד המקומות האהובים עלי בניו יורק הוא הסנטרל פארק. המרחב ירוק בלב העיר, שמשובץ במיני אתרים קסומים, נתן לי השראה לסיפור שמתחיל בקרוסלת הסוסים. בניגוד ל"נסיכת הגלידה" שמתרחש כולו בעולם דמיוני של אגדות, כאן היה רעיון לפנטזיה עם שורשים במציאות.
כשהתחלתי לבנות את הסיפור סביב הרעיון הראשוני חשבתי שהעלילה זקוקה לקונפליקט. כך, בהדרגה, הסיפור הפך לסמי-אוטוביוגרפי, כששילבתי בו את דמות הנבל הפרטי שלי – מלכת הכתה שהחרימה אותי (ואחרים לפני).
בגרסה הראשונית של הסיפור הגיבורה שלי היתה נערה אמריקאית, שאחרי מות אמה עוברת להתגורר אצל הדוד שלה. אבל כשהסיפור נעשה קרוב לחיי שלי הפכתי את הגיבורה לנערה ישראלית בניו יורק, ואת הדוד הפכתי לאבא ביולוגי שפתאום נדרש להיות אבא אמיתי.
מיכל היא מבחינות רבות אני, והזיכרונות שלה מבתי הספר בתל אביב ובניו ג'רזי מבוססים לא מעט על הזיכרונות שלי מבתי הספר בכפר מלל ובמישיגן. ההישענות המסוימת על דמויות אמיתיות עזר לי בבניית הדמויות הבדיוניות והדרמה שלהן, וזו גם הדרך שלי לתקן קצת את המציאות.
אמא שלי חיה וקיימת ושלומה טוב, אבל היחסים המורכבים בין מיכל לבין אמה, שאותם היא בוחנת בזיכרונותיה, מבוססים לא מעט על יחסי עם אמא שלי. לכן הקדשתי לה את הספר.
רק אחרי שסיימתי את הכתיבה שמתי לב שהסיפור דומה מבחינות מסוימות לסרט "אי.טי" – על חברות בין ילד לחייזר, שממלא את מקום האב החסר - שגם הוא היה מבוסס על זיכרונות הילדות של הבמאי סטיבן ספילברג.
בשל אהבתי לניו יורק מאוד הקפדתי שכל האתרים והרחובות שמוזכרים בספר יהיו אמיתיים לגמרי. עלילת הפנטזיה משתלבת במציאות חיה ואפשר לטייל בעיר בעקבות הספר.
שאלות הכנה לדיון:
האם אתם מדמיינים וכותבים סיפורים בעצמכם? האם הם מתרחשים בישראל או בארצות אחרות, אמיתיות או דמיוניות?
כשאתם קוראים ספר או רואים סרט – אתם יודעים להגדיר מהו הדבר שהכי מרגש אתכם ואפילו מביא אתכם לדמעות?
כשאתם מספרים לחברים על ספר או סרט שאהבתם, במטרה לשכנע אותם לקרוא/לראות אותו, האם אתם נזהרים מספוילרים? מה זה ספוילר בעיניכן?
כשאתם קוראים ספר שאהבתם אתם מייד רוצים לראותו כסרט? למה?
שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.