שירים באשדודית

תחום: ספרות
תת-תחום: מפגש עם סופר או משורר
משך זמן המופע: 70
סגנון: שירה
שם הרכב: משוררים ומוזיקאים
סיווג: תכנית מיוחדת
שם המפיק: מימרן שמעון
קהל יעד: י - יב
כמות קהל מקסימלית: 200
הסעה: הסעה כלולה במחיר
סוגות נוספות
נושאים נוספים
תאריך הצטרפות לסל

שירים באשדודית הוא מופע מוזיקלי-תיאטרלי, המורכב משיריו של המשורר והד"ר סמי שלום שטרית, מתוך ספרו "שירים באשדודית", בו מכונסים שיריו שנכתבו בין 1982 – 2002. המופע נוצר על ידי שחקן התיאטרון שמעון מימרן ב-2011, ומה שהחל כמחווה ליצירתו של שלום שטרית, הוא הרבה מעבר לכך. במופע שירים מולחנים לצד מונולוגים תיאטרליים, בליווי מוזיקלי של קלידים, חצוצרה, כינור, מנדולינה, חליל ועוד. המופע מביא אל הבמה בחום ובהומור, געגוע לריחות, לטעמים, לחום ותמימות. המופע משלב שפת רחוב ושפה פיוטית, עממיות כובשת לצד פיוט קלאסי. לצד מימרן, משתתפים במופע יונתן כנען שהלחין את שיריו של שלום שטרית, ומלווה בנגינה על שלל כלים המוסיקאי אדם מדר. יוצרי המופע מבקשים לכבד באמצעותו כל אדם וזהות, ולבנות גשר בין כלל התרבויות המרכיבות את ישראל.

יוצר המופע: שמעון מימרן; מוזיקה מקורית, לחנים ויוצר שותף: יונתן כנען; שלל כלים ויוצר שותף: אדם מדר.




שמעון מימרן

שחקן, מורה ובמאי תיאטרון ובוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הופיע בהצגות רבות, בהן "הילד חולם" ו"אשכבה" של המחזאי חנוך לוין. בנוסף השתתף בסדרות טלוויזיה כמו "ההסדר", "זינזאנה", "השמיניה". ב-2009 קיבל לידיו את ספר השירים "שירים באשדודית" במתנה. קריאה מסורה בו חשפה בפניו עולם, עולם שביקש לתווך לקהל דרך שיר ומנגינה. כך הגה את הרעיון למופע "שירים באשדודית".


יונתן כנען

מוזיקאי, מלחין, מנצח ויוצר ישראלי. זוכה פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (מלחינים) לשנת 2015 ופרס אקו"ם. כנען הוא המנהל המוזיקלי של המופע "שירים באשדודית". בשנת 2013 יצר מופע לצד המשוררת נעם פרתום, בשם "שירים מהבידיבום" ובו שיריה המולחנים של המשוררת.

 

אדם מדר

נגן רב תחומי המתמחה בכלי מיתר ונשיפה, ניגן וניהל מוסיקלית לסירוגין בהצגות של תיאטרון "הבימה" בין השנים 1999 – 2004.


 

סמי שלום שטרית 

סמי שלום שטרית נולד בשנת 1960 בעיר קסר א-סוק, עיר קטנה בדרום-מזרח מרוקו. כשהיה בן שלוש עלתה משפחתו לישראל והשתקעה בעיר אשדוד. סמי שלום שטרית למד בירושלים וחקר את ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל. בשנות התשעים פעל בכמה עולמות במקביל: במסגרת תפקידו האקדמי כחוקר וכמרצה למדע המדינה הוא עסק בעיקר בחקר קליטת העלייה מארצות צפון-אפריקה בשנות החמישים והשישים ובשאלת היחסים האתניים בחברה בישראל. עוד התבלט כאקטיביסט חברתי: בין השאר, בתנועות כמו "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הפועלת להנחלת שוויון זכויות למזרחים בישראל; וכן בעמותת "קדמה", הפועלת בתחום החינוך. במסגרת פעילותה הקימה "קדמה" בית ספר תיכון בלב שכונת הקטמונים בירושלים, שבו מושם דגש על מודעות חברתית ביקורתית, על קשר עם הקהילה ועל חינוך שוויוני ואיכותי לתלמידים הסובלים מסטיגמה של "נוער מצוקה".

נוסף לעיסוקיו אלה פעל שלום שטרית גם כסופר וכמשורר. ספרו שירים באשדודית, שעוּבד למופע, מכנס את שיריו שנכתבו בין השנים 2002-1982. כיום הוא חי בארצות הברית ומלמד מדע המדינה באוניברסיטת ניו-יורק.

באמצעות השירים המולחנים מציג המופע את הסוגיות החברתיות שמעסיקות את שלום שטרית. זה מופע של מחאה תרבותית, היוצאת נגד הערעור על הלגיטימציה של תרבות יוצאי מרוקו במדינת ישראל. כבר בשיר הפתיחה, "שלא תבינו מילה", עולה ההתרסה במלוא עוזה: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה דאר בוכם / שלא תבינו מילה. / למה מה / למה מי / מי שם עליכם / וולאד אלחראם".

השיר, שפותח גם את הספר, פונה אל קהל קוראי השירה; קהל שמדומיין כמשכיל, איכותי, אנין – ובעל אוריינטציה מערבית-אשכנזית. המשורר פונה לקהל זה בגוף שני, אך גם מפריד עצמו מעליהם בחדות וכמו-להכעיס. הוא אינו מאפשר לקורא לגשת אל השיר מתוך מיומנות לשונית או פואטית "ישראלית", אלא משלב עברית וערבית בלהג (דיאלקט) מרוקני, הכתוב במִשלב לשוני נמוך, שאינו מזוהה עם הקָנון של השירה הישראלית, ולמעשה הוא רצוף גידופים ביחס לקוראי השירה.

השימוש בשפת הרחוב, והשילוב בין "גבוה" (טקסט המוגדר כשירה, שבספר מופיע בשורות שבורות ובניקוד מלא) לבין "נמוך" (מִשלב לשוני שמזוהה עם שפת רחוב, קללות), מעלה את השאלה "האם זו שירה?", כלומר: האם אפשר לייצר יופי פואטי באמצעים לשוניים "נמוכים", יומיומיים ו"מלוכלכים"? הקָנון של השירה העברית מצטיין בדרך כלל ב"מכובדותו", גם כאשר הוא מבצע חריגות מדודות אל עבר שפת הרחוב: הוא נשען על מִשלב לשוני גבוה ועל רבדים עמוקים של השפה העברית; הוא מציג את עצמו באמצעות שורה של אמצעים אמנותיים, מהם טכניים (מצלול, חריזה ומקצב) ומהם מטפוריים. והִנה, השיר הפותח את שירים באשדודית אינו משתמש כלל באמצעים השגורים הללו; אדרבה, הוא נמנע מהם במתכוון. אם עולם השירה – ובתוכו קוראי השירה – מדיר מתוכו את מִשלביה "הנמוכים" של השפה העברית המדוברת, וכן את השפה הערבית ואת דובריה, הרי שבשיר פתיחה זה מתרחש תהליך הפוך: השיר עצמו מדיר את "קהל קוראי השירה". הוא סונט בהם ומעליב אותם; הוא מקיים הבחנה בין מי שמבין את השיר, כלומר מי שמזהה את הביטויים בערבית-מרוקאית המופיעים בו, לבין מי שאינו יכול להבינם משום שזו אינה שפת אמו.

על פי תפיסתו של שלום שטרית, עולם השירה – ועולם התרבות בישראל בכללו – מעמיד במרכזו את היצירה, את הלשון ואת הנושאים המזוהים עם תרבות המערב, ואילו את התרבות המזרחית הוא מדיר לשוליים. בשיר הזה התהפכו היוצרות: המוסכמות המערביות של השירה הישראלית נדחקות לשוליים ומושמות ללעג. מרכז הבמה מופקע מהן לטובת שירה מזרחית, הממוקמת בפריפריה של אשדוד ומתנהלת בעברית ובערבית גם יחד. מה שנתפס כנמוך הופך לגבוה, ומה שהודר לשוליים תופס את מקומו במרכז.

ואולם, היפוך התפקידים הזה הוא ערמומי ומורכב יותר מכפי שנדמה ברגע הראשון. סמי שלום שטרית אינו מבקש להדיר את האשכנזים או לשלול מהם לגיטימציה תרבותית, אלא להמחיש להם את התחושה של "להיות בשוליים" בתוך המופע; לגרום להם לא להבין לגמרי את כל המילים, את כל הבדיחות ואפילו את המקצבים המוזיקליים המזרחיים. תהיה זו טעות להבין את המופע כטקסט תרבותי, השומר על הייררכיות תרבותיות (מרכז-שוליים, מרכז-פריפריה, אשכנזי-מזרחי, יהודי-ערבי), ורק מבקש להחליף בין התפקידים של השחקנים בשדה התרבותי, לצייד את חלקם בכוח ולשלול אותו מאחרים. שלום שטרית מחויב בשיריו ובהגותו לאתוס של שוויון. אלא שהחתירה לקראת שוויון, ראשיתה במודעות לפער ולאפליה האתנית, החברתית והתרבותית המתקיימת בתרבות הישראלית. המודעות הזו מתחילה באמפתיה ובהזדהות: מי שמצוי במרכז ומי שנהנה ממשאבים עודפים בשיח הישראלי, מבין את חלוקת המשאבים כטבעית וכברורה מאליה. רק אם ישים עצמו בנעליו של האחר ויוכל להזדהות עם מעמדו השולי ועם הקשיים התרבותיים שניצבים בפניו, יוכל גם להיות מודע באופן מלא לפרקטיקות של אי-שוויון.

האי-שוויון התרבותי שהמופע מצביע עליו, כרוך באופן שבו התרבות הישראלית שואפת אל האירופי וחרדה מפני צביון ערבי, אף שהמורשת של יותר ממחצית מאזרחיה נטועה בתרבות הערבית. הפרודיה על "האופרה של קלן", שעליה שואל שלום-שטרית "מה לנו ולהם?", מבהירה את סדרי העדיפויות התרבותיים – ובה בעת גם מגחיכה אותם. שלום-שטרית אינו מקבל כְּמובן מאליו שהמורשת התרבותית הקָנונית של אירופה עדיפה על המורשת התרבותית הערבית. הזיהוי בין מערבי ומתקדם לבין מזרחי ופרימיטיבי, שהיה מקובל בתפיסה הקולוניאלית המערבית, הוא בעיניו זיהוי מוטה ושגוי, המבוסס על דעות קדומות וחרדה מפני אובדן המעמד ההגמוני האשכנזי, ולא על היכרות עם מכמני היצירה של התרבות המזרחית. אפילו הזיהוי של "מזרחי" ו"מערבי", על שלל שיוכי הערך שנגזרים ממנו, הוא כוזב: הרי מרוקו היא מערבית יותר, מבחינה גאוגרפית, מאשר פולין או רוסיה.

השיקוף הביקורתי ביחס לסדר העדיפויות האסתטי של התרבות הישראלית מגיע לשיא מרתק במרוצת הדיון שמתקיים במופע על אודות המושג "ערבי-יהודי". ציון הזהות הזו, ששותפים לו אינטלקטואלים ויוצרים מזרחיים מרכזיים (הסופרת רונית מטלון, החוקר יהודה שנהב ואחרים), נתפס כשערורייתי, משום שהתרבות הציונית ציירה את הערבי ואת הערביוּת כאויב פוליטי ותרבותי של התרבות העברית בישראל. אלא שצירוף המילים הזה, "יהודי-ערבי", הוא ציון תרבותי לגיטימי לחלוטין: כשם שיש יהודי-אמריקני, או יהודי-אירופי, אין סיבה שלא לזהות בהגדרה זו יהודים ששורשיהם המשפחתיים, הלשוניים והתרבותיים ממוקמים במדינות ערב – במרוקו, לוב, תוניס, עיראק, תימן או סוריה. הרי "לראשונה הכרתי את אלוהים בערבית", כותב שלום שטרית, ומסרב להתבייש בשורשיו הנטועים בתרבות הערבית. הוא מצהיר על עצמו שהוא "יהודי-ערבי" ללא סייג. ההתנגדות ששיוך הזהות הזה מעורר אצל מזרחים ואצל אשכנזים כאחד, מסמנת את האופן שבו התרבות הערבית העשירה, שבוודאי היתה הומנית יותר מהתרבות האירופית ביחס ליהודים במהלך המאה העשרים, נהפכה למוקצה מחמת מיאוס במרחב התרבותי הישראלי – ויחד עמה גם שיוכם התרבותי של המזרחים בישראל.

המעמד הפוליטי המבוזה של מושג "היהודי-הערבי" תבע מהמזרחים בישראל להתכחש לתרבותם, ללשונם ולמסורות חייהם. השיר "שמות" מתאר כיצד עולים ממרוקו נאלצו לשנות את שמותיהם ולהחליפם בשמות עבריים. השמות המרוקאיים-צרפתיים לא הלמו את מרחב הזהות הישראלי, ברוח כור ההיתוך. "פרֵחה שם יפה", כותב שלום שטרית; השם הערבי פרחה, שמשמעו "שמחה", הפך לגינוי גנאי המזוהה עם וולגריות, עם צעקנות ועם גסות רוח. "לַבנות היו שמות פעמונים", כותב שלום שטרית: "בריז'יט, אליס, מישל, / ז'וֹרזֶ'ט ואנֶט. / המורה רשמה לנו ביומן שמותינו העבריים: / אילן, יעקב, אברהם / דוד ועליזה, זהבה וחנה". הסבת השמות היא סימן של דיכוי תרבותי המתקיים בשפה, ובעיקר במתן השם, שהוא המעשה הראשון במעלה של כינון זהות. הזהות המקורית הופקעה מהעולים החדשים, והוסבה לזהות "ישראלית", כלומר זהות הנושאת שמות אשכנזיים. וכדי להבין את מטרתו של הדיכוי הזה, יש לעיין באתוס כור ההיתוך שבתוכו הוא התקיים.

מדינת ישראל מעולם לא התאפיינה בצביון תרבותי או אתני אחיד, ואופייה ההטרוגני אך הולך ומעמיק במרוצת השנים (עם גלי העליות ועם נוכחותם של מהגרי עבודה ושל קהילות גדולות של פלסטינים-ישראליים ויהודים חרדים). עם זאת, מושרש בה אתוס עמוק של קהילה לאומית חד-תרבותית, המעוגן ב"עבר" משותף ונע כלפי "עתיד" משותף. ההבדלים התרבותיים נתפסים על ידי מעצבי הזהות בישראל כמאפיין מקרי וחיצוני של הזהות הלאומית היהודית; בעיניהם, אלה ספיחים זניחים שנצמדו בגולה לזהות היהודית האותנטית המשותפת ושדינם להיכחד עם שובם של היהודים לארצם. ולפיכך ביקשה מדיניות כור ההיתוך להעלים את ההבדלים הללו, על מנת לצקת את אזרחי המדינה כולם בתבנית שווה.

ראשי הציונות, ולאחר מכן גם ראשי המדינה, תפסו את הזהות היהודית האותנטית כזהות מערבית, חילונית וליברלית. כך, לדוגמה, אמר אבא אבן, שר החוץ המיתולוגי של ישראל, ב-1960: "אל לנו להגות רעיון של השתלבות [במדינות ערב]. להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשוואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית".

הניסיון ליצור קולקטיב לאומי הומוגני היה מלווה ביצירת הייררכיה חברתית-תרבותית, המדרגת את הקבוצות היהודיות על פי תרומתן האמיתית או המדומה לפרויקט הלאומי של הזהות הישראלית. אמת המידה הזו הנחתה (ועדיין מנחה) את הקצאת זכויות היתר לקבוצות השליטות בחברה הישראלית, ואת הדרתן של הקבוצות הלא-שליטות, הכוללות בין השאר את המזרחים. המזרחיוּת נתפסה כ"לא טבעית" לאופייה של המדינה, ויָתֵר על כן, עוררה חשד בשל מקורותיה התרבותיים הערביים, המשותפים עם המדינות העוינות את ישראל.

פרקטיקות שונות נועדו לטשטש את הזהות התרבותית המזרחית, והן באות לידי ביטוי במופע: בין השאר עִברות השמות ויצירת בושה ביחס למסורות התרבות הערבית-יהודית, וכן הסתרת השפה הערבית, המוזיקה הערבית או המסורות הדתיות המזרחיות במרחב היהודי-ישראלי. כך גם יישובם של העולים מצפון אפריקה בפריפריה הישראלית ונקיטת מדיניות בלתי שוויונית בהשקעת משאבים מוסדית במקומות עבודה ובמערכות חינוך ותחבורה ביחס למרכז. שירים באשדודית מבקש להצביע על הייצוג החסר של תושבי הפריפריה המזרחיים לעומת הייצוג העודף של תושבי תל אביב או ההתיישבות העובדת, בכל רובדי התרבות הישראלית, ובראש וראשונה בספרות ובשירה. שלום שטרית כותב על השיכונים, כדי לחלץ אותם מהסטרֵאוטיפ השגור של הזנחה, עזובה, עוני והיעדר תרבות; הוא מפגין את המצוקה הנגרמת בשל הסטראוטיפים הללו, אך גם מתמקד בפואטיקה של המרחבים הללו, על העושר הלשוני ועל המפגשים התרבותיים המגוונים שהם מזמנים.

בשיר "שלום אלטיזכן" כותב שלום שטרית: "ערבי מעזה קורא ברמקול / מתוך משאית פלסטינית / אל אוזני הנשים המרוקניות / בחצרות אשדוד: / אינטיזכיייין, אינטיזכיייין, / ביידיש פלסטינית / ומפרט ליתר ביטחון: / ארון, שולחן, מיטה, תנור, מקרר / לקנות, לקנות". הסצנה המתוארת בשיר היא סצנה של רב-תרבותיות, כלומר של תרבויות שונות החיות יחדיו, שונות זו מזו ושוות זו לזו, ללא אכיפה של הייררכיה המגדירה טובים יותר ופחות, שייכים יותר ופחות. הרוכל הערבי עובר בחצרות אשדוד; במקום לקרוא "אלטע-זאכן" ביידיש, הוא משבש את הביטוי ל"אינטיזכן". אמו של המשורר פונה אליו בערבית, כדי שימכור לרוכל הערבי את המיטה הישנה שלה; ואולם, התקשורת בין הדיבור הערבי של האם ובנה לבין הרוכל הערבי, עוברת ומתוּוכת דרך היידיש המשובשת, הלא-טבעית והלא-נחוצה במרחב המקומי-מזרחי שבו היא נתונה.

המופע שירים באשדודית הוא דוגמה בלתי שכיחה לאופנים הפוליטיים שבהם יוצרים מזרחיים מבטאים את ייחודיותם התרבותית: כלומר, כותבים ושרים כדי לייצג את תרבותם, את ההיסטוריה שלהם ואת אורח חייהם, אל מול התרבות האשכנזית ולעומתה. במרכזה של מטלה זו ניצב מעשה של התנערות משכפולן של זהויות או של חוויות קבועות מראש, שמושלכות על הפריפריה של עולי מרוקו באשדוד מצד המרכז התרבותי. כך, השיכונים באשדוד מסומנים מראש על ידי המרכז התרבותי כנושאי תכונות מהותיות לו (למשל: כנחשלות, יצריות, אלימות, שבטיות). כל המאפיינים הללו הם סטראוטיפים מקובלים, המסומנים באמצעות הצבע של האתניות הישראלית, המבחינה בין "שחור" (ערבי, מזרחי, פליט וזר) ל"לבן" (ישראלי, אשכנזי, מערבי). אפשר להבחין, לדוגמה, שבשפה העברית, המילה "לבן" טעונה מראש במשמעות חיובית (בהיר, גלוי, נקי), ואילו המילה "שחור" טעונה במשמעות שלילית (כהה, אפל, קודר, מאיים).

אוצר המילים הלשוני, על מטעניו המטפוריים והערכיים, מגויס מלכתחילה כדי לייצר/לייצג את העליונות של צבע העור הלבן, ובמרחב הישראלי-האשכנזי. לפיכך נדרש היוצר המזרחי לכונן מחדש את סדרי השפה ואת הקונוטציות שלה, אם רצונו לתאר את עצמו ואת מסורותיו האתניות התרבותיות. בשירים באשדודית מטלה זו נעשית בהומור ובאופן סוחף ומלא חיים, אך גם באופן שאינו מטשטש את המחויבות הפוליטית והחברתית העמוקה של יוצרי המופע, או את זעקת המחאה והכאב שעולה ממנו.

סגנון השירים המיוחד של סמי שלום שטרית: הקאנון של השירה העברית, לרוב מצטיין במשלב לשוני גבוה, רבדים עמוקים של השפה העברית, ושימוש למכביר באמצעים אמנותיים – טכניים ומטפוריים כאחד. סמי שלום שטרית טורף את קערת השירה על פיה, ועושה בשיריו שימוש בשפת רחוב. השילוב בין שפה "גבוהה", המיוחסת לעולם השירה, ובין שפה "נמוכה", המזוהה עם שפה מן הרחוב וקללות מעלה תהייה: האם אפשר לייצר יופי פואטי באמצעים לשוניים הנחשבים לנמוכים, יומיומיים ואף "מלוכלכים"?

לפי שלום שטרית, עולם השירה והתרבות בישראל, מעמיד במרכז את היצירה, הלשון והנושאים המזוהים עם "תרבות המערב", ואילו את התרבות המזרחית – מדיר לשוליים. בספר שיריו "שירים באשדודית", ביקש שלום שטרית להפוך את היוצרות ולהפוך את המוסכמות המערביות של השירה הישראלית ולהדיר אותן לשוליים, ללעוג להן. מה שנתפס כנמוך הופך גבוה, ומה שהודר לשוליים, תופס מקום במרכז.

המופע "שירים באשדודית" הוא דוגמה ייחודית לאופנים הפוליטיים שבהם יוצרים מזרחיים מבטאים את ייחודיותם התרבותית. כלומר, כותבים ושרים כדי לייצג את תרבותם, את ההיסטוריה שלהם ואת אורח חייהם, אל מול התרבות האשכנזית ולעומתה. אוצר המילים הלשוני, על מטעניו המטפוריים והערכיים, מגויס מלכתחילה כדי לייצר/לייצג את העליונות של צבע העור הלבן, ובמרחב הישראלי-האשכנזי. לפיכך נדרש היוצר המזרחי לכונן מחדש את סדרי השפה ואת הקונוטציות שלה, אם רצונו לתאר את עצמו ואת מסורותיו האתניות התרבותיות. בשירים באשדודית מטלה זו נעשית בהומור ובאופן סוחף ומלא חיים, אך גם באופן שאינו מטשטש את המחויבות הפוליטית והחברתית העמוקה של יוצרי המופע, או את זעקת המחאה והכאב שעולה ממנו.

 

נקודות אפשריות לדיון לפני המפגש:

יש לחלק לתלמידים שניים משיריו של המשורר סמי שלום שטרית; "שלא תבינו מילה" ו"אלה שמות".

  1. למי פונה המשורר בשירים?
  2. מה דעתכם על השירים? מה הם גורמים לכם להרגיש?
  3. תארו את הרגשות שעולים בשיר, האם אתם יכולים להזדהות עמם?

 

נקודות אפשריות לדיון ועיבוד לאחר המפגש:

  1. ספרו על החוויה שלכם מהמופע, מה הרגשתם במהלכו?
  2. מה ניסו היוצרים להביע דרך ה"שפה האשדודית"? איזו מין שפה זו?
  3. האם בעיניכם יש מעמדות בשפה?
  4. איזו שפה מדברים במקום שאתם מגיעים ממנו? האם יש לה ייחוד?
מספר אומנים 2
שפת המופע עברית
שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.
מימרן שמעון
052-3513996

mimran10@bezeqint.net

תל אביב, בנימיני 1 דירה 13

סל תרבות ארצי הוא תוכנית חינוכית האחראית על חשיפת תלמידי ישראל לתרבות ואמנות כחלק ממערכת החינוך הפורמאלי.

תוכנית סל תרבות ארצי מקנה לתלמידים מגיל הגן ועד י"ב, כלים לצפייה מודעת ובעלת משמעות בששת תחומי האמנות – תיאטרון, מחול, מוזיקה, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית.

 התוכנית משותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות.

התוכנית פועלת החל משנת 1987.