שלושה סיפורים תנ"כיים מנקודת מבטה של האישה הגיבורה.

שלוש שחקניות מקימות לתחייה שלוש דמויות נשים תנ"כיות: שרה אימנו, נעמי ופילגש בגבעה, שמות אותן במרכז הבמה ומאפשרות להן לחשוף את האמת שלהן בסיפורי התנ"ך המוכרים. 

שרה שהייתה אישה ללא בנים, נעמי אלמנה ללא בעל וילדים ופילגש בגבעה ש"זנתה" לבעלה, נחשבות כמי שאינן עומדות בנדרש מ"אישה טובה": להיות נשואה, פורייה, מרובת ילדים ונאמנה. בתקופת המקרא, נשים שסטו מהדרך המקובלת נקראו מכשפות, זונות, התנכלו להן ונידו אותן לחיות מעבר לחומה, בשטח ההפקר. מהו המחיר האישי שמשלמות אותן נשים על מנת לעמוד בייעודים שהוגדרו עבורן ומה קורה כשהן חותרות תחת הערכים והחוקים שהן מכירות?

הנשים משמיעות את זעקתן ובכך בוחנות את המיתוסים שעיצבו את החברה היהודית ישראלית.

הן מספרות את הסיפורים מחדש בתקווה כי שינוי מהיסוד יאפשר התחלה מבראשית בה האישה אינה עוד ה'אחרת' אלא נחשבת מהותית בדיוק כמו הגבר.                                       

"ויברא אלוהים את האדם...זכר ונקבה ברא אותם..." (בראשית ב')

יצירה מאת קבוצת התאטרון BLACKBOX

BLACKBOX היא קבוצת תיאטרון המורכבת מנשים ופועלת באופן עצמאי במטרה ליצור שינוי חברתי דרך מדיום הבמה. עצמאות כתנאי הכרחי ליצירת אומנות חופשית, המשוחררת משיקולים זרים ומחויבת למסרים שלה - מאתגרים ככל שיהיו.

הקבוצה רואה עצמה כבעלת תפקיד חברתי. אנו פועלות ליצירת מופעים הנוקטים עמדה ביחס למציאות מתוך אמונה בכוחו מעורר ההשראה של מעשה היצירה בקידום החברה על כלל רכיביה ורבדיה.

עיקר עניינינו הוא קריאת תיגר על נראטיבים מקומיים ואוניברסאליים וסיפורים בוני חברה - אלו מתקפים ומגבים את הסדר החברתי הקיים ומנציחים את מוחלשותן של שכבות מודרות. באמצעות זיהוי הנחות הנתפסות כמובנות מאליהן וחשיפת המסתתר מתחת לגלוי והטריוויאלי, אנו קוראות לצופים, נשים וגברים כאחד, להשתחרר מתפיסות מגבילות ולסלול דרך להבנות עצמאיות, שלהן, השפעה מכרעת ביצירת שינויים חברתיים.

התוכן והשפה הבימתית שלובים באמירה אחת ומתבטאים בגישה המערערת על מעמדו של הטקסט הכתוב כבסיס דומיננטי למופע בימתי. הענקת חשיבות זהה לשלל מרכיבי המדיום: מוסיקה, תנועה, תאורה, פעולה, יוצרת מופע שהוא מעבר למילים, שופע גירויים, דינאמי, מושפע מקצב החיים המהיר ומדבר אל הקהל בשפה עכשווית.

זוהי הזמנה למסע בטריטוריה לא סלולה,  לחוויה מחוץ לקופסא - על הסכנה והריגוש הכרוכים בכך.

כתיבה: ענבל גנצר 
בימוי: יעל סלור 
עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר
מוסיקה: דנה אייזן 
עיצוב תאורה: גיא גלילי
משחק: גל שדה/רוני אוחנה, תמר רצאבי/ימית בר נור ויעל רוחקינד.
צילום: עידן וינשטיין ורדי רובינשטיין

ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל אישה 2012 בגרסתה הראשונה על ידי היוצרות שחרית ירושלמי, איילת לויסון, ענבל גנצר ויעל סלור. ב 2013 היא עלתה שוב בגרסתה הנוכחית כפי שהיא מוכרת כיום, לאחר שעברה שינויים בקאסט ובבימוי.

תודה ליוצרות שחרית ירושלמי ואיילת לויסון.

קראו את הפרקים ושוחחו בינכם: מהי העלילה? | נסו לכתוב סיפור מתוך הפרקים שקיבלתם | כתבו מהו הנושא, הקונפליקט ואיזה אמירה הייתם רוצים להגיד דרך הסיפור | הציגו את הסיפור

סיפור שרה

פרק י"ב

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.  וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.  אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.  וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא.  לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.  וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ.

בראשית כ

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר.   וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת-שָׂרָה.   וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. 

וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד.   וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם  מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.   וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. 

פרשנות אופציונלית לסיפור:

בעקבות רעב בארץ כנען ירד אברהם אבינו עם אשתו שרה ואחיינו לוט למצרים. שם ביקש אברהם משרה להציג את עצמה כאחותו, ולא כאשתו -  בשל הסכנה לחייו: אברהם חשש שהמצרים יחמדו את שרה בשל יופייה, "וְהָרְגוּ אֹתִי - וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב 12 - 13). יופייה של שרה אכן הרשים את המצרים, והיא נלקחה לבית פרעה, בעוד אברהם - שהציג עצמו כאחיה - קיבל מפרעה רכוש רב -  "צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (יב 16). ה' העניש את פרעה "עַל דְּבַר שָׂרַי", ופרעה כעס על מעשה ההטעיה של אברהם - "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה?" (יב 18 - 19) - וגירש את אברהם ושרה ממצרים.

סיפור דומה חוזר בכתוב בהמשך (כ 1 - 14),  כאשר אברהם ירד לגרר, הציג לאבימלך את שרה כאחותו - ואבימלך לקח אותה אליו. גם הפעם נתגלה ה' לאבימלך בלילה, והורה לו להחזיר את שרה לבעלה. גם במקרה זה בא המלך בטרוניה אל אברהם על ההטעיה, אם כי בפעם הזאת מציין הכתוב במפורש כי "אֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ", ואברהם הצטדק ואמר:"וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה" (כ 12). בשני המקרים העניש ה' את המלך וביתו: פרעה נענש ב"נְגָעִים גְּדֹלִים" (יב 17) וכך גם אבימלך, ונשותיו לקו בעקרות (זמנית). כולם נרפאו רק בעקבות תפילתו של אברהם. אבימלך - בניגוד לפרעה - לא גירש את אברהם אלא הזמינו לשבת בגרר, וכמו פרעה - העניק לאברהם רכוש רב.

חז"ל מתחו ביקורת על התנהגותו של אברהם בשני המקרים, שנהג בשרה כאילו הייתה סחורה עוברת לסוחר, והיה מוכן לקבל כסף ורכוש ככסות עיניים, ככיסוי למעשה המביך: "אמר רבי יהודה בר רבי אלעאי: הלכת למצרים - סחרת בה (=בשרה), באת לכאן (=לגרר) - וסחרת בה. אם ממון אתה מבקש - הא לך ממון, הוא לך כסות עיניים".שלח שני המקרים האלה שבהם נלקחה שרה לבית המלך נמנים, לפי המסורת, עם עשרת הניסיונות של אברהם.

גם רמב"ן בפירושו לספר בראשית (יב 10) מותח ביקורת קשה על אברהם, שביקש להימנע מסיכון עצמו, והיה מוכן לסכן את שרה אשתו: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוהים כוח לעזור ולהציל".

סיפור נעמי

רות א

א וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב  כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ  כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.

תקציר הסיפור:

המגילה מתחילה בסיפורו של אלימלך, שבעקבות רעב בארץ יצא לגור בשדה מואב.

האיש יוצא למואב במטרה לעבור שם את תקופת המשבר.מגיעה שעת מותו, ועדיין הוא במואב.

והאיש מת, ונשארים אשתו ושני בניו. השנים עוברות, ולבנים הצעירים אין עם מי להתחתן. עם מי יכולים שני בחורים יהודים להתחתן כאשר הם מבודדים בשדה מואב? והם שוכחים את עמם ואת מולדתם, ונושאים נשים מואביות.

ועוברות שנים נוספות, וכבר הם עשר שנים במואב. זו כבר לא שהות ארעית. יש להם שם קבר, ואולי גם קשרים חברתיים.

ושוב מכה: שני הבנים מתים. ונשארת נעמי, ושתי כלותיה הנכריות.  ונעמי מחליטה לעזוב. מוטב מאוחר מאשר כלל לא

השלוש יוצאות בדרך לבית לחם. נעמי חוזרת לעיר מולדתה. ערפה ורות - הולכות לעיר זרה, כדי למצוא בה את קרובי משפחת בעליהן, כדי להיגאל על ידם ולשוב ולהצטרף למשפחה. נעמי מפצירה בהן לשוב לבית אימן, ומשם תמצא כל אחת בעל חדש. נעמי מדגישה: לא אלד עוד. לא יהיו לי בנים שיגאלו אתכן. לא תוכלו לחכות לגאולה. שובו לבתיכן.

ערפה מעדיפה את החיים בבית אמה, על פני עתיד מעורפל המחכה לה בבית לחם. רות דבקה בחמותה. היא דבקה בנעמי חמותה: "כי המוות יפריד ביני ובינך" (א,יז). "עמך עמי, ואלוהיך אלוהי" (א,טז).

נעמי ורות מגיעות לבית לחם. כשהן מגיעות לבית לחם כולם "מרכלים" "הזאת נעמי"?

סיפור פילגש בגבעה

שופטים יט

א וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.  ב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי-שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים.  ג וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ להשיבו (לַהֲשִׁיבָהּ) וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ.  וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ.  וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-הָאִישׁ הוֹאֶל-נָא וְלִין וְיִיטַב לִבֶּךָ.  וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר-בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם.   וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם.  טוַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ.  י וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ .

וַיָּסֻרוּ  לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף-אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן.  טוְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן-מַעֲשֵׂהוּ מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא-גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה עַד-יַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת-בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה. וְגַם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ-לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם-עֲבָדֶיךָ  אֵין מַחְסוֹר כָּל-דָּבָר.  כ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל-תָּלַן.  כ הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ.  כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אֶל-בֵּיתִי אַל-תַּעֲשׂוּ אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת.  כה וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר.  כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד-הָאוֹר.  וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף.   וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל-הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. 

תקציר הסיפור:

התנ"ך מספר על איש הלוי מהר אפרים שלקח לו פילגש מבית לחם שביהודה. לאחר שפלגשו זנתה תחתיו, היא חזרה לבית אביה שבבית לחם, ושהתה שם ארבעה חדשים. האיש הלך לבית לחם לנסות לשכנעה לשוב אליו, ונשאר אף הוא בבית אביה שלושה ימים. ביום הרביעי, כשהתכונן לחזור עם פילגשו להר אפרים, הפציר בו אבי הנערה להשאר עוד יום אחד. בתחילת היום החמישי, מפציר שוב האב כי ישארו לסעוד את לבם בטרם יצאו, ולאחר שנגמרת הסעודה כבר החל הערב לרדת, והאב הפציר בהם שישארו ללון בביתו, אך האיש סרב, ויצא לדרכו. הוא הגיע בחשיכה לאיזור נחלת שבט בנימין, ונערו הציע לו ללון בעיר יבוסית סמוכה. האיש סרב לישון בעיר נכרית, והתעקש ללון בעיר גבעה, בה יושבים בני שבט בנימין. בגבעה, לנו האיש ונערו ברחוב העיר, ואיש לא הזמינם ללון בביתו, מלבד זקן אחד מהר אפרים, שארחו וטיפל בכל צרכיו. בעודם סועדים בבית המארח, התקבצו אנשי גבעה בפתח בית האיש המארח, בדרישה כי יוציא את האורח החוצה, על מנת שיוכלו לקיים עמו משכב זכר (רש"י יט כב ע"פ חז"ל). האיש מסרב ומציע להם את בתו הבתולה ואת פילגש אורחו לשם כך, אך הם סרבו. האיש הוציא אליהם את פילגש האורח, והם ענו אותה כל הלילה, ובעלות השחר עזבו אותה. היא הגיעה לבית מארחה, ונפלה על פתח הדלת, וכשהאיש יצא מבית מארחו ללכת. ראה את פילגשו נופלת על פתח הבית. הוא קרא לה לבוא עמו, ומשלא ענתה, הבין כי היא מתה. הוא לקח את גופתה אל ביתו, שם ביתר אותה לשנים עשר חלקים, אותם שלח בכל גבול ישראל, וכל מי שראה את הנתחים אמר: "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה שימו לכם עליה עצו ודברו" (שופטים יט ל).

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

yaelslor0604@gmail.com