מיכל בראור

המופע בנוי כמפגש אמנית המלווה בדיון

על הצילום של מה שנשאר ועל מה שנשאר מהצילום

מערך השיעור המותאם לגילאי חטיבה ותיכון מבוסס על מצגת עם עבודותי המלווה בשיחה פתוחה שעינינה היכולת של הצילום לתעד את העולם. 

דרך פריסה של מספר מתוך עבודותי ותיאור של תהליכי המחקר, המחשבה והיצירה שהובילו אליהן, הייתי רוצה לנסות ולעורר דיון בקרב התלמידים על האמונה העיוורת בצילום, על פוטושופ ופייק ניוז, ועל החיפוש המתמיד של בני האדם אחרי העדות המהימנה. 

העבודות עליהן ארצה לדבר - 

הלשכה להנפקת מסמכי אמינות - 

הציבור הרחב מוזמן להגיע אל הלשכה כשבאמתחתו חפצים מעוררי זיכרונות, רגשות, וסיפורים מקוריים. לאחר בחינתם והערכתם של האובייקטים תונפק להם תעודת אמינות ייחודית שתכיל הן את תיעוד ההיבטים הפיזיים של החפצים והן את הסיפור שסופר אודותיהם על ידי המבקר בלשכה. כל התעודות נחתמות על ידי זוג האמנים, כאשר עותק אחד מהן ניתן למבקר ואילו השני יתלה על קיר הגלריה ויהווה חלק מהארכיון הציבורי ההולך ומתרחב של ה'לשכה'. המשתתפים מוזמנים לבחור את שפת התעודה שלהם - אנגלית, ערבית או עברית.

רכוש נטוש -

במשך חצי שנה, מ-24 במאי ועד 5 בנובמבר 1948  עמד קיבוץ יד מרדכי ריק מתושביו היהודים, לאחר שפונה מחבריו ונכבש על ידי הצבא המצרי.  בסוף אותה המלחמה, נכבשו ופונו כל הכפרים בקרבת הקיבוץ מתושביהם הפלסטינים על ידי הצבא הציוני. רעידת האדמה הזו היתה ועודנה עד היום, פרק מכונן בזהות ובהיסטוריה המקומית. בפרק הזמן הזה גם אני דחפתי את אפי. החוט שהוביל את החקירה המופשטת הזו, היה החוט החומרי, סיקרן אותי כיצד מי שחוו את הפליטות על דמם, מתיחסים לרכושם של הפליטים שלא שבו. כיצד החפצים כמו רוכשים לעצמם גנטיקה של פליטות אותה הם מעבירים לזה הנושא בהם. ניתן לחשוב על הפרויקט דרך שמו ״רכוש נטוש״, שם אשר במהותו הוא אקסיומה, שכן ברגע שדבר מה ננטש אין הוא רכושו של אף אחד.

שודדים - 

התערוכה "שודדים" מתמקדת ביחידה למניעת שוד עתיקות של רשות העתיקות. היחידה, המופקדת על שמירת אתרים ארכיאולוגיים מפני שודדים, מחזיקה ארכיון ייחודי של תצלומים, וביניהם תצלומים של הכלים המשמשים את שודדי העתיקות, של אתרים שנבזזו ושל פשיטות היחידה. החפצים השדודים שהוחרמו מאוחסנים במחסני אוצרות המדינה. בתערוכתה "שודדים", בראור מציגה מיצב מורכב הכולל את התצלומים ואת האובייקטים. התצלומים שימשו במקורם כעדות מפלילה בעודם מציגים שודדים שנתפסו "על חם" כמו גם את החפצים ששדדו ואת כלי עבודתם. מעבר לתיעודן של הפשיטות, כמה תצלומים מציעים תיאור כללי יותר של הווי היחידה או מתעדים אירועים ספציפיים.

התצלומים שהוגדלו לגודל טבעי "מעוררים לחיים" את השודדים. הם מוצגים בממדי אדם אמיתי וכמעט פנים-אל-פנים עם הצופים. עם זאת, בראור מטשטשת את פניהם באמצעות החפצים שביקשו לשדוד. משזהויות השודדים מוסתרות או, ליתר דיוק, משהשודדים "הופכים" בעצמם לשלל, הדימויים כבר אינם משמשים כראיה מפלילה נגד אנשים מסוימים, אלא מצביעים על ההיבט האנושי של תופעת השוד הרחבה יותר. באמצעות הסתרת פניהם, בראור שואלת: מה באמת מוסתר כאן? מי מבטל את מי? ובאיזו נקודה נרטיבים מקבילים מצטלבים?

מיכל בראור - אמנית חוקרת שעובדת עם צילומים, מוסדות ואוספים. בראור סיימה את לימודיה לBA בבצלאל ב-2008, ואת לימודיה בתוכנית MA בRCA ב- 2013. בראור הציגה מספר תערוכות יחיד ובינהן - ״Bite the Bullet״ ב Meetfectory, פראג (2019), ״אין זה חלום״ במוזיאון לאמנות עכשווית בטנריף (2018),  ״נהר״ (תערוכה משותפת עם אבשלום סולימן) בגלריה השיתופית בכברי (2018), ״שודדים״ במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (2017), ״רכוש נטוש״ בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי (2016) ו״ציפורי טרף, ציפורי שיר״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות (2015).

בראור מציגה בתערוכות הקבוצתיות האלו: במוזיאון תל אביב - ״המוזיאון מציג את עצמו״, במרכז לחקר המפלגה הנציונל סוציאליסטית במינכן - ״ Tell Me About Yesterday Tomorrow”, בגלריה החדשה בסדנאות האמנים בטדי - ״במעלה ובמורד ההר״ ובמוזיאון פתח תקווה לאמנות - ״חי״.

בשנת 2018 השתתפה בתוכנית השהות לאמנים Meetfectory בפראג, ובשנת 2015-16 בתוכנית השהות של ארטפורט. בשנת 2016 זכתה במלגת ארטיס לפיתוח פרויקט אמנותי, וב-2015  זכתה בפרס האמנית הצעירה.

לקורות החיים המלאים - 

https://docs.google.com/document/d/1Sha9LMZFaCHor-v4ONAGL4iOJQHIzUnv1s2Cver2hgs/edit?usp=sharing

מערך השיעור המותאם לגילאי חטיבה ותיכון מבוסס על מצגת עם עבודותי המלווה בשיחה פתוחה שעינינה היכולת של הצילום לתעד את העולם. 

בעוד שאנו לומדים בבית הספר הבנת הנקרא, באף שלב איננו לומדים ״הבנת הדימוי״. בשיחה זו הייתי רוצה לשאול על היחסים שבין מילים ודימויים, ועל הצילום עצמו כחומר, כאובייקט שיכול לעבור ידיים ולשנות סיפורים. עוד בשיחה ברצוני לכלול שאלות הנוגעות ליחסים בין תצלום לאוביקט מוזיאלי (לשאול למשל - מדוע באופן אוטומטי נניח שכל מה שבמוזיאון אמיתי).  

מתוך השאלות מדיומליות אודות הצילום הייתי רוצה לחזור ולבחון עם התלמידים שאלות גדולות יותר הנוגעות לכתיבת ההיסטוריה בכללה ולכתיבת ההיסטוריה האישית של כל אחד ואחת מהם. למי ניתנת הסמכות לכתוב את ההיסטוריה? איך גורמים לכך שיותר אנשים ונשים (ותלמידים) יכתבו את ההיסטוריה של עצמם?

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

michalibar@gmail.com