גן בלסינג

בערב יום העצמאות 2012 קבוצת צעירים ישראליים זרקה בקבוק תבערה על גן ילדי פליטים בשכונת שפירא בדרום תל אביב. לולה, אחת מהילדות שישנו בגן באותו הלילה, התעוררה מדפיקות מכבי האש על הדלת, והעירה את בלסינג, הגננת שלה. כשהן יצאו לחצר, הן ראו את האש משתוללת בחצר הגן. כשבעל הדירה מגיע לגן, הוא דורש מבלסינג לעזוב את הדירה באופן מיידי. באותו הרגע, מגלה הבמאית שבעל הדירה הוא דוד שלה, דני. כך היא נשאבת פנימה לסיפור העלילה ונחשפת לעולם ולדמויות הסובבות את הגן, ביניהם השכנים, בעל הבית, והמתנדבים הישראלים שמנסים להציל את הגן. מעקב של שלוש שנים אחר סיפורו של גן הילדים מביא תמונת מציאות מורכבת תושבי דרום תל אביב, הוותיקים והחדשים.

טריילר: 

https://youtu.be/1ElXCkfqi4k

רוני גפן, יוצרת דוקומנטרית - במאית הסרט

בעלת תואר בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית, ותואר שני (M.F.A) בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ביימה והפיקה שלושה סרטים תיעודיים, "אחות קטנה" (40 דק') שמלווה ניצול שואה שפגש את אחותו המאומצת לאחר שישים שנות חיפושים, "שחור שקוף" (20 דק') המלווה כיתת עברית של פליטים מאפריקה, וגן בלסינג, שעוקב אחר גן ילדים של ילדי מבקשי מקלט בדרום תל אביב.זה שנתיים מעבירה הרצאות בנושא השתלבות הפליטים האפריקאיים בישראל.  

זכתה בפרס התחקיר מטעם "פורום היוצרים הדוקומנטריים" על התחקיר לסרט זוכה פסטיבל IDFA  "לראות אם אני מחייכת", ערכה תחקירים לפרויקטים דוקומנטריים רבים, בין השאר לתוכניות "חוצה ישראל", "הבלתי נראים", "שיר השישים", "בלי בושה", ועוד.
במקביל ליצירה התיעודית, רוני גפן ייסדה אולפן עברית למבוגרים בפריז. פעילותו הורחבה בחודשים האחרונים והוא משמש בית ספר לשפות לישראלים ולצרפתים שלומדים את השפות יחד. 

דיוויד נוי ויורם עברי - סינמקס הפקות 

סינמקס הפקות הוקמה לפני כעשור על ידי היוצרים דיויד נוי ויורם עברי . מאז מתמקדת החברה בהפקת סרטי דרמה ותעודה הזוכים להצלחה בפסטיבלים , ומשודרים בערוצי טלוויזיה בארץ ובעולם. עם השנים והניסיון הפכה החברה לבית יצירה ליוצרים צעירים המביאים למסך סיפורים אישיים מרתקים המקבלים תהודה תקשורתית רחבה. בין הסרטים שהופקו ע"י סינמקס: לעזוב את גן עדן (עופר פריימן, 2020) - הסרט הזוכה בפסטיבל חיפה 2020, כביסה מלוכלכת, אני והזילבר, כיוון כלים ועוד. 
http://www.cinemax-prod.co.il/

הסרט עוסק בסוגייה מורכבת ומרכזית בחברה הישראלית היום - אופן השתלבותם של המהגרים וילדיהם בישראל. הסרט מתמקד בילדי קהילת מבקשי המקלט מאפריקה אבל רלוונטי היום יותר תמיד כאשר היינו עדים למעצרם של ילדי המהגרים הפיליפיניים בחודשים האחרונים ובעיקר בשל המצב הקשה של הקהילה בעקבות משבר הקורונה. אלפים נשארו מחוסרי עבודה ומשפחות רבות נקלעו למצב כלכלי קשה מאוד. היתרון של הסרט הוא בכך שמעלה מורכבות ומביא נקודות מבט שונות בסוגיה, ניתן קול למבקשי המקלט אבל גם למי שסובב אותם, התושבים הותיקים של שכונות דרום תל אביב, בעל הדירה, הגורמים המסייעים למבקשי המקלט ועוד. 

הסרט חושף את בני הנוער לקהילת מבקשי המקלט, לתנאים הקשים בהם הם חיים, למסגרות גני הילדים המוזנחות, לסיבות בגינן הגיעו לארץ. בנוסף, הוא מעלה סוגיות עקרוניות לדיון, ביניהם - מה מקומם של המהגרים (מבקשי מקלט, פליטים, עובדים זרים) בחברה הישראלית? האם יש להם מקום במדינת ישראל - מדינת העם היהודי? מדוע פעמים רבות הרשויות בישראל אינן מסייעות להן ? האם רשויות המדינה מחוייבות לסייע להן? האם לנו כחברה, כאזרחים, יש אחריות וחובה לסייע להם? במידה וכן, מה אנחנו יכולים לעשות כיחידים לשפר את מצבם?  

מעבר לסוגיות אלה, שעולות בסרט ובדיון, בשיחה לאחר ההקרנה אני משתפת את התלמידים ב"מאחורי הקלעים", איך הגעתי לסיפור ומה היו האתגרים במהלך העבודה, לדוגמא הקושי שלי לערוך את הסרט ולספר את הסיפור כאשר הפכתי גם אני לדמות בעלילה, כשגיליתי שדוד שלי הוא בעל הדירה. הבנתי את נקודת המבט של דוד שלי ואת הביקורת שלו כלפי הגננת, וגם בי עלו קולות ביקורתיים, האם אנחנו יכולים לספר סיפור כאשר עולה בנו שיפוטיות כלפי דמויות העלילה? 

אני ממליצה בחום לצרף לשיחה גם דמויות מעולם הסרט, ביניהם בלסינג הגננת, לולה - גיבורת הסרט (היום בת 15)  פאני (אימא שלה) או מתנדבות שפועלות למען ילדי הפליטים. זהו מפגש עוצמתי שמאפשר לצופים להכיר בצורה בלתי אמצעית את הנושא, כאשר הם פוגשים את גיבורות הסרט ושומעים מהן בשיחה מלב אל לב מהי מציאות חייהן. מניסיון העבר, פעמים רבות לאחר ההקרנה בני נוער ניגשים אלי או לדמויות הסרט, ממשיכים לשאול שאלות, ומביעים רצון לגלות מעורבות בנושא בדרכים שונות. 

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

ronigeffen@gmail.com