פעם היא סיפרה לי-שי גוטסמן

המופע עוסק בסיפורה של אימי, אהובה גוטסמן ז״ל, ניצולת שואה, על מסע ההישרדות שלה ושל אחותה ממחנות הריכוז אושוויץ, לנדסברג ודכאו. קולה של אימי מהווה את פס הקול של המופע יחד עם מוזיקה מקורית שנכתבה במיוחד למופע. שני אלמנטים של תפאורה עוזרים לתאר את מיקומם של הסצנות בסיפורה של אימי במצבים שונים ונראים לרגע כמו מיטות, דרגשים, ארונות, ארובות, קרון רכבת ובסוף ספינה ואופק. את המופע מובילות שתי רקדניות המספרות בתנועה את סיפורה של אימי ואחותה יחד עם הכנר והזמר, לפי מהלך האירועים כפי שאימא שלי סיפרה לי באותה הקלטה. אורכו של המופע נטו הוא כ-45 דקות ולאחריו תתקיים שיחה איתי על תהליכי היצירה של המופע ועל מקומו של הדור השני בזיכרון השואה.

דבר היוצר - שי גוטסמן - איך נוצר המופע?

כילד שגדל בקיבוץ עם לינה משותפת, שלא נרדם ליד חדרה של אמו, סיפור הישרדותה יחד עם אחותה, לא היה מוכר לי. ידעתי שהיא הייתה בבירקנאו – אושוויץ, אך לא יותר מזה ובכל זאת משהו נטמע במוחי ובליבי.
בשנת 1994, בביקורי בארץ (חייתי עם משפחתי בהולנד), הייתי לפני יצירת ריקוד לפרויקט בהאג של ארבעה כוריאוגרפים וכנראה שהחיים בחו״ל רחוק מהורי, הקיבוץ וההוויה הישראלית, הגעגועים למשפחה ולהוויה הישראלית, העלו ממעמקי רגש ומחשבה את הקשר למקורות חיי, לאימי ואבי וסיפור חייהם לפני אלו שהכרתי.
החלטתי, עוד בעודי יושב במטוס בדרכי לארץ, להקליט את אימא מספרת לי את סיפור הישרדותה וכך עשיתי.
במטבח הקטן שבדירתם הצנועה של הורי בקיבוץ אפיקים, עם טייפ קסטות של פעם, הקלטתי את סיפורה של אימא. זו הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את אימא וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה לי וכך גם קראתי לדואט שעלה באפריל 1995 בהאג הולנד ״פעם היא ספרה לי...״.
שותף ליצירה בכתיבת המוזיקה היה חברי, אלכס פיליפסה ז״ל (נפטר בשנת 2011), יהודי הולנדי שחווה את השואה כילד שהוסתר במשפחה נוצרית במשך כל תקופת המלחמה.
בעת תהליך היצירה המוזיקלית יחד עם אלכס, נוספו עוד שתי דמויות משמעותיות שהחיו את הסיפור והעשירו את המוזיקה והן נגינת הכינור ושירת חזן. בשנת 2020  בערב יום השואה,  לרגל 75  שנה לשחרור מאושוויץ,  אחרי10  שנים למותה של אימא, היה אמור לעלות הדואט ״פעם היא סיפרה לי...״ בסמינר הקיבוצים, לאחר שהוספתי לו קטעים נוספים מאותה הקלטה של אימי שעדיין לא נשמעו. בנוסף, בקשתי מחברי הטוב ליצירה במשך השנים האחרונות, מוזיקאי צעיר ומוכשר בשם עדי חייט, לכתוב לי מוזיקה חדשה המתחברת לפס הקול ביצירה המקורית ועדי כתב לי מוזיקה נפלאה, לה יצרתי פרק נוסף במופע.
מגפת הקורונה שיבשה את כל מערך החיים כאן ובעולם, עצרה את כל העשייה האמנותית והתרבותית ופגעה באמנים רבים. כך גם נקטעה העשייה שלי והחזרות בסטודיו בסמינר הקיבוצים נפסקו והמופע לא עלה בערב יום השואה ב-2020. אולם, הרצון העז שלי ושל ארבעת הרקדניות, להמשיך ולעסוק ביצירה, הביא אותנו להמשיך ולקיים תהליכי יצירה וחזרות בזום. בסופו של דבר הצלחנו להעלות את המופע בהפסקה שבין סגר לסגר ובסוף יוני 2020 הייתה הבכורה של המופע שלאחריה עוד ארבעה מופעים.
במופע השתתפו ארבע רקדניות, תלמידות ביה״ס למחול של סמינר הקיבוצים, אשר הופיעו בשני קאסטים מתחלפים. הרקדניות הן; מריה ארונסקי ודניאל סטוק, רום בר ונועה זיו, יחד עם הכנר ניר סרוסי והזמר עידו בן גל.
רצוני העז לחשוף את היצירה שלי בפני קהלים חדשים, תלמידי בתי הספר בגילאים המתאימים, לשוב ולספר באמצעות תנועה, מוסיקה ותפאורה ייחודית את סיפורה של אימי ואחותה, הוספתי למופע הנחיה ודו שיח ביני ובין הצופים והמופע עלה במרכז ע״ש אריק איינשטיין בתל אביב ובבית גבריאל שבעמק הירדן.

על היוצרים

שי גוטסמן נולד בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. את ילדותו עד לכיתה ח׳ העביר שי בבית הילדים ובשבילי הקיבוץ שם גם היה ביה״ס היסודי בו למד. את לימודי התיכון ט׳ - יב׳ העביר שי בביה״ס החקלאי בית ירח שליד הכינרת.
קיבוץ אפיקים היה אחד משלושת הקיבוצים הגדולים בתנועה הקיבוצית ונודע גם כקיבוץ עשיר כלכלית, בראשית דרכו וגם כמקום עם פעילות תרבותית עשירה.
״ידעתי כבר משחר ילדותי שמקומי על הבמה ובמיוחד הרגשתי שאני הכי אוהב לרקוד ושיום בהיר אהיה רקדן״, כך מספר שי את סיפורו על הילדות והעיסוק שבעצם בחר בו כדבריו. ואכן שי הרבה להופיע בכל המסגרות האמנותיות, שר ורקד בחגי הקיבוץ, במקהלת הקיבוץ בחג הפסח ויותר מאוחר כזמר בלהקת השירה שהיה חלק ממקימיה ״הבחורים מאפיקים״ שהופיעו ברחבי הארץ, בתכניות טלוויזיה כמו ״זהו זה״ ועוד... מגיל 16 התחיל לרקוד בלהקת עמק הירדן, להקת ריקודי עם שייצגה את עמק הירדן בפסטיבלים בארץ ובחו״ל. שי התקבל גם ללהקת החטיבה, להקת בני נוער של חטיבת בני הקיבוצים ואחד מהכוריאוגרפים שיצרו עבורה היה אז יאיר ורדי, שרקד בלהקת בת שבע.
רק בגיל 27, אחרי שירות כקצין בנח״ל, אחרי שש שנים בהן עבד כמרכז גידולי שדה, כאב לילדה בת שלוש, החל שי את קריירת המחול המקצועית ובסוף שנה זו התקבל ללהקת בת שבע.
״במשך שנותיי בקיבוץ, כילד, כנער, כבוגר מעולם לא התעסקתי בסיפור הישרדותן של אימי אהובה ואחותה דינה, שהגיעו יחד לקיבוץ לאחר תום מלחמת העולם בשנת 1947. ידעתי שאימא הייתה במחנה הריכוז אושוויץ – בירקנאו ושמעתי פה ושם קטעים על עברה, אך זה היה רחוק ממני. כנראה בגלל הלינה המשותפת, שיצרה ניתוק מסוים מהסיפור המשפחתי האישי, לצד האופטימיות של אימא והרצון שלה להתעסק רק בטוב ולדבר ולשוחח על העתיד ולא על העבר, הם הסיבה לכך. רק כשעברתי לגור עם משפחתי בהולנד, שהיה גם השלב בחיי המקצועיים בו עברתי מרקדן מבצע ליוצר ולמורה, רק אז התחלתי להעמיק יותר בעברי ובהיסטוריה של משפחתי הפרטית ולא של משפחת הקיבוץ. רק אז, בחיפושיי אחר מקורות ליצירה חדשה, החיים בניכר, הביאו אותי לחקור את ההיסטוריה של משפחתי לפני החיים בקיבוץ, לשאול את הוריי על עברם ועל משפחתם ואז גם להגיע וליצור מופע העוסק בסיפורה של אימי״.

שני השותפים ליצירה בצד המוזיקלי הם אלכס פיליפסה שכתב את המוזיקה לוורסיה הראשונה של המופע, שעלה בשנת 1995 בהולנד ועדי חייט, מוזיקאי צעיר שכתב את הפרק שמגיע לפני הסוף ושמספר על חיי היום יום בבירקנאו, על הסלקציה, על גילוח השיער והעבודה במטבח. אלכס פילפסה היה בן לניצולי שואה, גם הוא כמוני דור שני, רק שהוא היה בן כמה ימים כשפלשו הגרמנים להולנד והוא חווה את השואה מתוך הסיפור של הוריו שהסתירו אותו במשפחה נוצרית עד שהגיע לגיל חמש. לאלכס יש חלק חשוב מאוד ביצירה של הדואט ולצערי הוא נפתר בשנת 2011 ולא יכול היה לקחת חלק בתהליך היצירה השני, שבו הרחבתי את הסיפור של אימא עם עוד חלקים מפס הקול באותה הקלטה ביתית משנת 1994, שאותו תיקן וערך בשעתו אלכס פיליפסה.

עדי חייט, הוא מוזיקאי צעיר, שעבד איתי ב"הורה ירושלים", ניצח על המקהלה של הורה ויצר איתי כמה מופעים בתחום הפולקלור ומוזיקת עולם. בשנת 2017 בקשתי מעדי לנהל מוזיקלית את עצרת הנעילה של יום השואה באמפי לוחמי הגטאות, אותה ביימתי יחד עם אלינור סלע וגם שנה לאחר מכן, בעקבות עבודתו הייחודית והמאוד מוצלחת, המשכנו לעבוד עם עדי וליהנות מהעיבודים הווקאליים והאינסטרומנטליים שלו. כשהבנתי שאני רוצה להרחיב את היצירה ״פעם היא סיפרה לי״ למופע מלא במתכונת הזו, פניתי לעדי לכתוב לי מוזיקה חדשה המתכתבת עם היצירה המקורית של אלכס פיליפסה ועדי כתב וערך פלייבק חדש עליו מתלבשת נגינת הכינור ושירתו של הזמר והיא מובילה את הצופים אל הפרק האחרון ביצירה, המספר על מסע המוות וההעפלה בסוף לארץ המובטחת.

הכנה לצפייה:

הקניית מידע כללי לגבי השואה ומלחמת העולם השנייה. להרחיב את הסיפור על יהודי הונגריה שהיו האחרונים להגיע למחנות ההשמדה. חשוב גם להכין את הנוער לחיי הקיבוץ בראשיתו של היישוב, הלינה המשותפת והחיים בתנועת ההתיישבות. לספר ולהכין את התלמידים למופע שמובל ע״י 2 רקדניות, שהן אלו המביאות לבמה את עיקרו של הסיפור ועל כך שיש במופע מוזיקה חיה של כינור ושירה.

המופע נפתח בכמה מילים של היוצר, שי גוטסמן המספר על איך הגיע לעלות את סיפורה של אמו ואחותה לבמה כמופע מחול ומוזיקה חיה.

לאחר הצפייה:

בסוף הדואט חוזר שי לבמה ומוביל את הצופים בדרך של שאלה ותשובה, לשוחח על מקורות התנועה והמוזיקה המופיעים בדואט. שי רוצה להגיע לדיון עם הצופים בשאלה האם ניתן לבטא סיפור הישרדות מהשואה במחול, בתנועה וזאת בעקבות שיח משפחתי עם דודו של שי ועוד קרובי משפחה, שחשבו שבלתי אפשרי להציג במופע מחול את זוועות השואה שעברה אמו של שי עם אחותה באושוויץ, לנדסברג ודכאו.

שי רוצה לשתף את הצופים בדרך הביטוי שלו שהיא שפת המחול, השפה המשמעותית ביותר עבורו, בה הוא יכול לספר את הסיפור של אמו בדרך הטובה ביותר מבחינתו.

מרכיב נוסף במופע עליו מספר שי הוא התפאורה וכך הוא מספר: ״כשחשבתי איך לחזק את הסיפור של אימא, עלה בראשי הקטע בו היא מספרת על השינה בחמישיות בדרגשי העץ בלאגר 10, המקום בו היא מספרת על הצפיפות, על הקור, המחלות, הקשר שנוצר עם ארבעת הנשים, אחותה ועוד שלוש איתן חילקה אימא את הדרגש, ואז עלה בי הרעיון של בניית שני אלמנטים של תפאורה, שבשינוי המיצב שלהם אוכל להראות את הקטעים השונים בסיפור בעצמה ויזואלית ותכנית חזקה יותר״.  ואכן לתפאורה בשילוב עם התאורה יש חלק מאוד משמעותי בהעברת הסיפור לצופים.

שי רוצה להגיע ולבחון עם התלמידים, הצופים את השילוב בין התנועה, לתפאורה ולמוזיקה, שחלקה מושמע כפלייבק לרקע של נגינת כינור ושירת הזמר וחלקה נגינת סולו של הכינור וקטעי שירה וחזנות שמציירים את האווירה וחיי המשפחה של שי, של משפחת אמו ואביו לפני חייהם יחד בקיבוץ ושל התא המשפחתי בקיבוץ אפיקים.

הלינה המשותפת בה גדל שי כתינוק, ילד, נער בקיבוץ, יש לה משמעות רבה לחייו וליצירתו והיא חלק משמעותי גם בדו שיח עם הצופים וזאת כדי להבין את מקומו של שי ורבים כמוהו, דור שני לשואה, שלא נרדם ליד חדרם של הוריו והחיבור אם כך להורים ולעברם הוא אחר.

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

gottesman.shai@gmail.com