"תתחילי לחייך" – הכנה לצפייה ובעקבות הצפייה
לפני ההצגה –
הסיפור הוא חלק מיריעת חיים. כמו סרט צלולויד שגזור משני הצדדים. היו דברים לפני שהסיפור התחיל, ויקרו דברים אחר כך. החלק הראשון של ההצגה נותן לנו נתוני פתיחה לרקע הדברים. {מיהן הדמויות , מהן מערכות היחסים ביניהן, מהן נקודות בחוזק והחולשה שלהן וכ'ו}. הסיום של ההצגה, גם אם הוא סגור, מכיל בתוכו את האפשרות לסיפור הבא.
שם ההצגה – "תתחילי לחייך" – מה ניתן ללמוד ממנו?
על הדמות הראשית – גיבורה שהיא בת תעמוד במרכז הספור
על מצבה הנפשי – אינה מחייכת. מדוע לדעתך?
מישהו בא לעזרתה – הוא זה שמייעץ לה להתחיל לחייך.
אולי מבוגר אחראי???
נושאים תיאטרליים – יש להפנות את תשומת התלמידים למרכיבי ההצגה: מוסיקה, תפאורה ותאורה- וכיצד הם משרתים אותה. אביזרי ההצגה {מה שקרוי בשפת היוצרים "רקויזיטים"} מסמלים דברים. לפעמים מעמד חברתי או מקצוע, גיל , מצב נפשי וכ'ו . תיאטרון הוא עולם סגור עם כללים משלו . דמות יכולה לעמוד מול קהל ולהתאפר, והקהל ידע שיש שם מראה. או לדמיין משהו, והדבר יראה על הבמה באמצעות שינוי תאורה כדי שנדע שאנחנו מתארחים בראשה של הדמות.
לאחר ההצגה –
אנו מציעים להתמקד בנושא החברתי שהוא כה רלוונטי בעיקר בתקופה זו.
דריה מרגישה "שקופה", בלתי נראית. מדוע? מה מביא אנשים להרגיש "שקופים" ?
מה לפי דעתך קרה לה קודם לתחילת הסיפור שהביא אותה למצב שבו היא נמצאת?
דריה עושה מעשה מתוך תקוה כי תוצאותיו יהפכו אותה סוף סוף ל"בלתי שקופה" ?
מה דעתך על המעשה שעשתה?
חשוב על הדילמה – להציל חברה מהשפלה ( פרסום תמונתה של מיכל ביוטיוב) ובתוך כך לזכות ביוקרה ( מיכל תבחר בה כחברה קרובה)
מול:
להישאר מחוץ למעגל ( לאבד את ההזדמנות להתקרב למיכל) ולהפקיר את מיכל לתוצאות פרסום תמונתה ביוטיוב.
דריה מחליטה לגלות למיכל ומשלמת על כך ביוקר.
"ואם כולם יקפצו מהגג, אז גם את תקפצי"?
תופעת העדר. מתי אני עושה מה שכולם כדי להיות חלק מחבורה נחשקת, והיכן עובר הגבול שבו אני מחליט שבשום אופן איני לוקח חלק במעשים של הקבוצה?
"מי שמשפיל אחרים כדי לנקות את עצמו, הוא אדם לא טוב, ואני משתדלת להיות טובה. זה כל מה שנשאר לי"( דברי דריה לאיילון)
זהו המוטו של דריה.זוהי האמת שלה. לכאורה יכלה דריה לנקות את עצמה באמצעות פרסום הסרטון שנמצא אצל אילון, אבל בחרה שלא.
חשיבות היותך אדם טוב גם בחברה שאין בה טוב לב.
אלימות –
כולם נגד אחת ,אלימות מילולית כואבת לא פחות מאלימות פיזית.
"חיים ומוות ביד הלשון"
דברים רעים שנאמרים מנקבים את הנשמה כמו כדורי אקדח את הגוף.
שימוש בלתי לגיטימי באינטרנט ובסלולארי.
הטכנולוגיה שנועדה לשרת את האדם הופכת במקרים מסוימים לכלי נשק מסוכן.
מה שבא לשרת את חברת בני האדם – עלול לעשות בדיוק את ההפך.
איך היית מציע להתמודד עם התופעה?
האם אתה מכיר מקרים דומים?
תמיד יש אוזן קשבת
לפעמים צריך לבקש עזרה. תמיד יש מי שמוכן יהיה לסייע אם רק נפתח בפניו צוהר אל ליבנו , ונאפשר לו כניסה אל הבעיות איתן איננו מסוגלים להתמודד לבד.
מקומו של המבוגר האחראי- כאן היה זה זוהר לוי שהבין את השפה של דריה. אבל באותה מידה זה יכול להיות גם מדריך בתנועה, יועצת בית הספר,מחנך או מורה מקצועי. מישהו שלא אוטם את אזניו למצוקה של ילד.
הכח שבי- אני אחראי לגורלי ואני זה שלוקח אותו בידי.
סיפורה של דריה אינו "סיפור סינדרלה" ! אמנם אנשים טובים באמצע הדרך מסייעים לה, {זוהר, אילון} אך את השינוי היא מחוללת בכוחות עצמה. היא זו שיוזמת פניה לבמאי כנגד כל הסיכויים כדי לקבל תפקיד, היא זו שמתניעה את גלגלי הקשר עם אילון, היא זו שמכניסה את ההורים חזרה אל מעגל חייה.
הדבר נאמר גם על ידי זוהר לוי "אני יכול ללמד אותך איך עפים, אבל לעוף את צריכה בעצמך" וגם על ידי אילון "זה הכוח שיש בך..אני מקנא בך.."
כדאי לזכור- בכל אדם טמונים כוחות הנפש לשינוי, רק שלא תמיד הוא מודע להם. מול אנשים ששמים לי רגל, מפנים לי את הגב, אוטמים אוזניהם מלשמוע אותי. ישנם אלה שמושיטים לי יד, נותנים לי כתף, שמשמשים לי אוזן קשבת.
"תתחילי לחייך!" – חשיבות הראייה החיובית, כוחה של אופטימיות, כוחו של חיוך...
המוסיקה כשפה אוניברסאלית – הצלילים מספרים את מה ששותקות המילים.
הסולם ( המוסיקאלי) המעלה את דריה לשלבים הגבוהים של ההצלחה.
עולם המראות – המראה כסמל
העולם כמראה – מה שאני עושה – חוזר אליי
העולם משיב לי את מה שאני מעביר אליו.
כשאני מחייך – העולם מחייך אליי.
מרכיבי התיאטרון:
כיצד משרתים: התפאורה, המוסיקה, התלבושות והתאורה את ההצגה.
בברכה טובה לכולם,
צוות יוצרי ההצגה.