איפה הים

חיים וניסים, בעלי מוגבלות שכלית, בורחים מהמעון שלהם כדי להשיט אנייה קטנה בים. הדרך לים רצופה בהרפתקאות, סכנות ומפגש אחד שישנה את חייהם. הצצה אל עולמם של שני אנשים מיוחדים ו"חריגים".

הבמאי, חנוך רעים: "חיים, ניסים והדומים להם, מתמודדים עם המגבלות איתן באו לעולם ואם אלה שהחברה מעמידה בפניהם. זוהי התמודדות קשה ויומיומית. במפגש הזה שבין ה"חריג" לחברה עולים לרוב הבלבול והחרדה, על הניסיון להתקרב ולהבין... בתיאטרון הופכים המפגשים האלה לרגעים מיוחדים בהם מבודדים ונבחנים המקומות שבתוכנו, אלא שלרוב אנו  נמנעים מלגעת בהם".

מאת ובבימוי: חנוך רעים; עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר; מוזיקה: יאיר סרי; עיצוב תאורה: דניה זמר; ע.במאי: לובה רעים; שחקנים: איציק גולן, אסף דגני, דדי וייזלברג, חי מאור, שחר הילה מרוז, אסף שצברג.

דבר היוצר - חנוך רעים:

את המחזה "מסע אל הים" כתבתי לפני 12 שנים. פעמים רבות אני נשאל למה כתבתי מחזה זה או אחר, ברגע מסוים. קשה לדעת מדוע סיפור מבשיל לפתע ומבקש להיכתב. הסיבות לכך רבות, אך כולן נעוצות בתהליך היצירה.

מישהו שאל פעם את בולגקוב איך הוא כותב והוא ענה תשובה מחויכת : "יש לי קופסת קרטון על שולחן הכתיבה שלי וגזרתי בה דלת ושני חלונות. מדי פעם נדלק אור באחד החלונות ושתי דמויות מתחילות לשוחח. אני פשוט רושם את מה שהן אומרות".

תהליך הכתיבה שלי דומה מאוד, רק שאצלי זה קורה על במה ריקה.יום אחד הופיעו על הבמה הזו, שתי דמויות עם אוניה ביד. ניסים וחיים. מהר מאוד הבנתי שלושה דברים – שהם ברחו מהמעון שלהם, שהם רוצים להגיע לים ושמדובר באנשים מבוגרים בעלי מוגבלות שכלית.

בזמנו יצרתי קשר עם אקי"ם וביקשתי להכיר את שחקני התיאטרון האחר מתוך כוונה שהם ישחקו את הדמויות. נפגשתי איתם פעמים רבות וחשבתי ששניים מהם מתאימים מאוד לתפקידים של ניסים וחיים. למעשה, ברגע זה, התהפך סדר הדברים. הם היו ההשראה והמחזה נתפר על פי דמויותיהם. לצערי, כשהבאתי את המחזה כתוב, התברר כי הם לא מסוגלים לעשות זאת בשל המורכבות הגדולה של ההצגה.

ביימתי את ההצגה עם שחקנים אחרים שאת עבודתם אני מכיר (אסף דגני ודדי ויזלברג). כמובן שעכשיו, כששחקנים אחרים משחקים את התפקיד, שוב נשתנו דגשים מסוימים. ידעתי כי המבחן האמיתי לא יהיה מידת הצלחתה המסחרית של ההצגה וגם לא הביקורת, כי אם תחושותיהם של אלו ששמשו השראה לסיפור. לשמחתי הרבה הם היו נרגשים מאוד. ראשית, גם הם וגם האנשים שעובדים איתם, חשבו כי מדובר באנשים בעלי מוגבלות שכלית. כשהתברר להם שלא כך, הם ניסו לנחש מי מהאנשים המוכרים להם, שימשו השראה לתחקיר השחקני שעל פיו נבנו הדמויות.

ההצגה הופיעה במשך שנה, ואז מסיבות לא רלוונטיות נאלצה, לצער כולנו, להפסיק לרוץ. במהלך השנים שלאחר מכן נתקלנו שוב ושוב באנשים שזכרו את ההצגה והצטערו לשמוע שהיא כבר אינה מופיעה. לפני כשנתיים פנו אליי שוב אסף ודדי (השחקנים) וביקשו ממני לבדוק אפשרות להעלות שוב את המחזה. עד כמה שהדבר ישמע מוזר, הם מאוד התגעגעו לדמויות של חיים וניסים. בינתיים נולדו לכל אחד מהם שלושה ילדים ובכורו של אסף הוא אוטיסט. אין ספק שהעובדה הזאת תרמה גם היא לגעגוע שלעיל. יצרתי קשר עם תיאטרון המדיטק (המשווק ומטפל בכל הצגותיי) והתחלנו תהליך דרמטורגי. רוני פינקוביץ', המנהל האמנותי, יעץ והעיר רבות ואני כתבתי גרסאות למחזה עד שהגענו לגרסה איתה אנו עובדים בימים אלו. בשלב זה גם השתנה השם מ"מסע אל הים" ל"איפה הים". במשך כל התהליך הזה הייתה הקפדה עקשנית על אמינות הסיפור (על כל מרכיביו) ויושרה אמנותית.

אני מאמין שזוהי הצגה חשובה ומקווה שהיא תגיע ותיגע בכמה שיותר אנשים.

רשימת הקרדיטים המלאה

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

מוזיקה: יאיר סרי

עיצוב תאורה: דניה זמר

ע. במאי: לובה רעים

שחקנים: איציק גולן, אסף דגני, דדי ויזלברג, חי מאור, שחר הילה מרוז, אסף שצברג

ה כ נ ה  ל צ פ י י ה  ב ת י א ט ר ו ן  ה מ ד י ט ק

מטרת ההכנה לצפייה בתיאטרון היא לקרב את הצופים הצעירים להצגה בה הם עומדים לצפות. צפייה בהצגת תיאטרון היא חוויה מורכבת, ולעתים לא פשוטה לעיבוד ולהכלה שכלית ורגשית. לכן, ההכנה המוקדמת תאפשר להם לממש את מלוא ההנאה מהחוויה התיאטרלית.

הכנה מוקדמת לצפייה
ההכנה כוללת היכרות עם הסיפור ועם הדמויות, ובמקרים מסוימים חשיפה מוקדמת לתלבושות, לתפאורה או לכל מרכיב אחר שהצופה עתיד לחוות. הכנה מסוג זה תורמת רבות להעצמת החוויה, להגברת הסקרנות ולהפחתת החשש וההסתייגות. לכן, אנו מציעים שמרבית הפעילות תעשה בטרם ההגעה לאולם התיאטרון. לאחר הצפייה מומלץ לקיים דיון, בו ייווצרו ההקשרים בין פעילות ההכנה לבין ההצגה עצמה.

חשיפה לאמנות ולתרבות
עצם הצפייה בהצגת תיאטרון היא התנסות בעלת ערך. לכן, הדגש ששמנו בפעילויות הוא על חשיפה לתרבות בכלל, עידוד יצירתיות, גירוי חושי ואינטלקטואלי והרחבת הדעת גם מעבר לנושא ההצגה.
אנו שואפים ליצור זיקה ממשית בין התלמיד לבין החומרים האמנותיים, התרבותיים והחינוכיים באמצעות היכרות מעמיקה עם רעיונות מרכזיים במחזה, ובאמצעות פעילות יצירתית מגוונת בהשראת רעיונות אלה. אנו מאמינים כי חוויית הצפייה צריכה להיות שלב מסכם בתהליך, בו שותפים התלמידים והמורה.

פ ע י ל ו י ו ת  ה כ נ ה  ל צ פ י י ה 

איפה הים?” מלווה את מסעם של חיים וניסים, שני חברים בעלי מוגבלויות, אשר בורחים מהמעון שלהם בכדי להשיט אונייה קטנה בים. במהלך מסעם ברחבי העיר תל אביב הם פוגשים מספר דמויות שישנו את חייהם: שוטר, שחקנית, תלמידי תיכון, מוכרת פלאפל ודוור אחד שמבין שעליו לסייע להם וללוות אותם בדרכם לים. חיים וניסים נתפסים בראש ובראשונה כ"אחרים", "מוגבלים" או כ"לא רגילים". כל דמות שיפגשו במסעם תאלץ להתמודד עם הרושם הראשוני שייווצר במפגשם, עם דעותיה הקדומות, עם ה"אחרות" שבה, ולבסוף גם עם קווי הדמיון שנמתחים בין כולנו. יתרה מזאת, תזכה כל דמות בהזדמנות לראות את עצמה דרך עיניהם של אחרים, ובכך לחמול גם על
מגבלותיה, קשייה ובחירותיה שלה. יכולתם של בני האדם לראות את עצמם באחר מפתחת את יכולת האמפתיה, הדאגה לזולת וקבלת העצמי. אי לכך, מרבית פעילויות ההכנה המוצעות כאן מזמנות חוויה של "החלפת
תפקידים", כמו גם היכרות עם הנפשות הפועלות והתהליכים שהן עוברות במחזה.

"החלפת סיפורים":
הקבוצה תתחלק לזוגות. במשך כרבע שעה, יספר כל תלמיד לבן זוגו סיפור שקרה לו; זה יכול להיות כל סיפור עם התחלה אמצע וסוף, ובלבד שהתרחש ושהוא זוכר את פרטיו. זו יכולה להיות חוויה נעימה, מאתגרת או קשה. המאזין מוזמן לשאול שאלות על פרטי הסיפור. לאחר כ־ 7 דקות, יתחלפו התלמידים ומי שהאזין יספר סיפור משלו. לאחר רבע שעה, יתכנסו שוב התלמידים וישבו במעגל. יש להקפיד כי בני הזוג ישבו במרחק
זה מזה. כעת יספר כל תלמיד את הסיפור ששמע מבן זוגו, אך יספר אותו כאילו קרה לו. כלומר, אם שמעתי סיפור על טיול משפחתי או מפגש מעניין, הסיפור יהפוך לשלי, ואספר אותו בגוף ראשון, תוך שמירה על כל פרטי הסיפור כפי ששמעתי אותם.

כמה עצות שימושיות:
• יש לעודד את התלמידים לשמור על איפוק בתגובות לסיפור; חלק מהכיף הוא שאיננו יודעים של מי הסיפור, ולכן כדאי להימנע מתגובות, במיוחד מצד מי שהסיפור הוא שלו, ובאופן כללי לנסות להישמע אמין ככל הניתן.
• אם שוכחים פרט כלשהו – להמציא. לא לפנות לבעל הסיפור המקורי לעזרה, אלא להמציא לבד. מרגע שהתחלת לספר – הסיפור הוא שלך ורק אתה יודע מה קרה בו.
• בסוף כל סיפור ניתן לשאול את המספר שאלות נוספות על הסיפור – לדוגמא, מה שמה של האמא, בן כמה היית וכו' – ולעודד את המספר להמציא או לנחש תשובות.

לאחר הפעילות, ניתן לשאול את המשתתפים:

• איך זה הרגיש לשמוע את הסיפור שלך מפי מישהו אחר?
• איך זה הרגיש לספר סיפור של מישהו אחר?
• קרה לך פעם משהו דומה למה שספרת?

קריאה משותפת של סצינות מתוך המחזה:
לפניכם מספר סצינות קצרות מתוך המחזה. במהלך המפגש, חלקו לכל התלמידים עותקים של הסצינות. לפני קריאת הסצינה חלקו את התלמידים לתפקידים אותם יקראו, ואז קראו בקול רם את הסצינה מתחילתה ועד סופה.
לאחר הקריאה הראשונה, בקשו מהתלמידים לענות בקצרה:
• כיצד הרגשת כששיחקת את הדמות? מה היא מרגישה?
• מה היא רוצה? מה מפריע לה?

חזרו לקרוא את הסצינה עם אותם התלמידים, רק שהפעם יחליפו ביניהם בתפקידים.
לאחר הקריאה השנייה, שאלו אותם:

כיצד הרגישו הפעם – האם היה הבדל? אם כן, מה הוא? איזה דמות נהנו יותר לקרוא?
מדוע? איזה דמות היו רוצים לשחק?

עצות לתלמידים בעת קריאת הסצינות:
• קראו לאט ובקול רם.
• אם התבלבלתם – לא קרה כלום, חזרו על השורה והמשיכו.
• השתדלו שלא להעיר הערות ביניים בזמן הקריאה. חשוב שהסצינה תיקרא באופן זורם
וללא הפרעות.
• אל תתביישו לשחק – להתכוון למה שאתם אומרים, להשתמש בקול ובמחוות כדי לחזק
את מה שאתם אומרים.

סצינה 1
חיים וניסים ברחו מהמעון שלהם בכדי להשיט ספינת צעצוע בים.
בדרך, הם נתקלים בדוור ומבקשים את עזרתו.
חיים: אתה יכול ללכת איתנו לים?
דוור: (מטלטל את ראשו כלא מאמין) תגידו, מותר לכם בכלל להסתובב לבד ככה?
חיים: (בתמימות) אנחנו יצאנו מהגדר.
ניסים: חיים שבר! שבר! שבר!
חיים: (מגחך)מרים לא יודעת.
דוור: מאיפה אתם?
חיים: אנחנו ממעון נווה ירקון.
ניסים: ביתן עשרים ושלוש.
דוור: טוב, לא צריך את כל סיפור החיים שלכם. תקשיבו, קחו את הרגליים ותחזרו ל...
מעון.
חיים: אנחנו הולכים לים.
דוור: לא נראה לי.
חיים: (כעוס) אנחנו כן.
דוור: אבל אתם לא יודעים לאן ללכת.
חיים: לים. (חיים פונה מהדוור) בוא ניסים.
ניסים: אני... אני...
חיים: (אוחז את בידו של ניסים) בוא.
הם פונים ויוצאים מהבמה אוחזים יד ביד.
הדוור: (מרים את עיניו) לאן אתם הולכים?
חיים: (עוצר לפני יציאתם) לים.
הדוור: לכו הביתה. (הם יוצאים) הים לא משם... מה אכפת לי.

סצינה 2
חיים וניסים פוגשים בשני תלמידי תיכון, עידו ואסי, בתחנת אוטובוס.
עידו: מאיפה אתם?
ניסים: אנחנו מנווה ירקון. ביתן עשרים ושלוש.
עידו: אה... אתם משוגעים.
חיים: (מבולבל) אנחנו לא משוגעים.
אסי: (מוטרד) זה מפגרים שם. בא נלך.
עידו: מה נלך? ברגל? לבית ספר?
אסי: בוא נו.
עידו: (לאסי) תרגע אסי, האוטובוס כבר בא. (לחיים) מה זה האונייה הזאת? תביא
לראות.
חיים: (מחבק אותה) היא שלי.
עידו: בסדר, מה נבהלת? רק נסתכל ונחזיר לך.
נסים: אל תתן להם.
עידו: תביא שניה נו, רק מסתכלים.
חיים מוסר את האונייה בחשש. עידו לוקח את האונייה.
עידו: (מראה לאסי שאינו מסתכל) באמת יפה. איפה קניתם אותה?
חיים: לא קנינו.
נסים: (שפוף ראש אך גאה) אנחנו עשינו אותה.
עידו: לא יכול להיות. איך משוגעים יכולים לבנות אונייה?
חיים: (מתחיל לכעוס) אנחנו לא משוגעים.
נסים: (מנסה להרגיע את האווירה) חיים קיבל אותה מדוד שלו ובגלל שאני טוב
בלהרכיב דברים, אז אני עזרתי לו לבנות אותה.
עידו: (דווקא מתכוון להחמיא) לבנות אונייה כזאת, גם אני לא יכול. (מוסר את
האונייה חזרה לחיים) ואני לא משוגע.
חיים: (חוטף את האונייה ודוחף את עידו)אנחנו לא משוגעים!
אסי ממהר אל עידו.
אסי: היי היי, הלו! מה אתה דוחף אותו?
חיים: (בכל כוחו) אני לא משוגע!! (וממשיך במלמול) אני לא משוגע, אני לא משוגע, אני
לא משוגע…
נסים: (אוחז בו. מנסה להרגיע אותו) אתה לא חיים, אתה לא.
אסי: (עוזר לעידו לקום) אמרתי לך לעזוב אותם.

סצינה 3
חיים, ניסים וראובן הדוור מגיעים לדוכן פלאפל. ראובן מגלה שאין לו כסף לשלם על המנות,
המוכרת מבחינה שחיים וניסים התחילו לאכול.
מוכרת: סליחה, מי שלא משלם לא אוכל. (ומושיטה את ידיה לקבל חזרה את המנות(
ראובן: )ניגש אל חיים( תן לי את המנה שלך.
חיים: ) נאחז בפיתה. כעוס( אני רעב.
ראובן מעביר את מבטו לניסים שמתחיל לנוע בעצבנות.
ניסים: (מושיט את הפיתה אך אינו משחרר) אני... אני...
ראובן אבוד. מנסה בנחמדות.
ראובן: (למוכרת) אני נורא מצטער... הנה, את הפיתה שלי לא ניקח אבל... הם כבר
התחילו לאכול... אני אבוא מחר לשלם.
מוכרת: (עוקפת את הדוכן) אל תבוא מחר, ואל תשלם לי. (לוקחת את הפיתה מידיו
של חיים)רואים, כשרוצים אפשר. (לוקחת את הפיתה גם מניסים)
חיים מתיישב אל השולחן היחיד הנמצא ליד הדלפק. ניסים ממהר אליו.
ראובן: אבל זה במילא הולך לפח.
מוכרת: זה לא עניינך.
ראובן: באמת, גברתי, מה זה משנה לך?
מוכרת: מה זה משנה לי? אתה שואל מה זה משנה לי? אם הייתי אומרת לך שאתה לא מקבל
משכורת? שסתם חילקת חודש מכתבים. גם אז זה היה לא משנה?
ראובן: אבל זה רק שתי פיתות.
מוכרת: שתי פיתות, מאתיים פיתות, העקרון זה אותו עקרון.
ראובן: אבל אמרתי שאני אביא לך מחר...
מוכרת: למה לא? לא עולה לי כלום להבטיח.
ראובן: אני באמת אביא.
מוכרת: זה מה שאתה אומר.
ראובן: אני גם באמת אביא.
מוכרת: או שלא.
ראובן: אבל הם רעבים.
מוכרת:(שואגת)גם אני רעבה!!!
חיים מתחיל להטיח את ראשו בשולחן כשהוא משמיע יבבות חנוקות. ניסים נסוג
לאחור. כל גופו רועד.
ניסים: אני... אני...
ראובן עומד מבולבל לרגע ואז ניגש אל חיים ומניח יד על כתפו.
ראובן: חיים די. (חיים ממשיך להטיח את ראשו בשולחן) חיים די. אני מצטער.
תנועותיו של חיים רק מתגברות. ראובן אובד עצות. ואז לפתע הוא מטיל את
עצמו על חיים ומחבק אותו מאחור בכל כוחו.
ראובן: די חיים. די. חיים די. בבקשה. אני לא יודע מה לעשות. תפסיק. תעזור לי! חיים די!

לאט לאט חיים נרגע. שקט. רק ניסים ממשיך למלמל מאחור. ראובן משחרר את
חיים ומתרומם בזהירות. אחר כך הוא מתיישב לצידו של חיים ומניח את ראשו
בידיו.
ראובן: (למוכרת) אנחנו כבר הולכים.
המוכרת שהביטה המומה בכל המתרחש עוקפת את הדוכן ומניחה את הפיתות על
השולחן.
מוכרת: הנה קחו. לא חשוב.
ראובן: מה קרה פתאום?
מוכרת: (נבוכה ומסויגת) אני לא ידעתי שהם... קחו נו, לא משנה.
ניסים מתקרב אל השולחן.
ראובן: (פגוע)הם מה שהם. זה לא אומר שהם צריכים נדבות.
מוכרת: זה לא נדבה זה...
ראובן: (שרואה איך ניסים וחיים ממוקדים בפיתות) בסדר, אני אביא לך מחר את
הכסף.
מוכרת: לא צריך.
ראובן: (זועם) צריך!
מוכרת: בסדר .צריך.

עבודה עם מגבלה:
להלן פעילויות שניתן לבצע בזוג ובקבוצה, שמטרתן ביסוס אמון בין תלמידים ועבודה עם מגבלה:
תרגיל מוביל-מובל
בזוגות, יעצום אחד התלמידים את עיניו (ניתן להשתמש בכיסוי עיניים במקרה הצורך). התלמיד השני יאחז בידו, ויוביל אותו לנקודה מוסכמת בבית הספר (מגרש כדורסל, כניסה לבית הספר, מסדרון קומה 2 וכו'). על הנקודה יסכימו השניים יחד, ויהיה עליהם להגיע אליה ולחזור יחד לכתה מהר ככל הניתן.
המלים היחידות בהן מותר למוביל להשתמש הן:
קדימה
עצור
ימינה
שמאלה
מדרגה
לאחר שזוג הצליח להגיע בחזרה לכתה בשלום, יחליפו תפקידים ויחזרו על הפעולה, עם יעד שונה.

מטרת הפעילות היא שהתלמיד ה"עיוור" ירגיש בטוח ככל האפשר, ושתוך עבודה משותפת יצליחו השניים להגיע ליעדם ולחזור בשלום.
• חשוב להדגיש את חשיבותה של הבטיחות הפיזית בעת ביצוע התרגיל.
• לאחר ביצוע הפעילות, ערכו דיון עם התלמידים –
• איך הרגשתם כשהובילו אתכם?
• האם הרגשתם שניתן לסמוך על השותף שלכם?
• מה קרה כשהתחלפו התפקידים?
• איך זה מרגיש להוביל מישהו שלא רואה?
• מה למדתם על תפקידו של השותף שלכם אחרי הפעם הראשונה?
• מה הייתם משפרים אם הייתם עושים את הפעילות שוב?

משחק "פתקים"
הכינו מבעוד מועד כ־ 15 פתקים, עליהם כתובים מושגים: בית ספר, ים, משפחה, בית חולים, צבא, לונה פארק, מסיבה, חתונה וכו'. חלקו את הכתה לשתי קבוצות. בתורות, יעלו בכל פעם שלושה נציגים מכל קבוצה ויקבלו
פתק. תוך התייעצות של דקה, עליהם ליצור דימוי פיזי (ללא מילים!) שמתאר את המושג שקיבלו. הם יכולים לזוז, לקפוא ולעשות פנטומימה, אך אסור להם לדבר. על חברי הקבוצה שלהם לנחש מהר ככל הניתן מה המילה שכתובה על הפתק. לכל קבוצה יש דקה לנחש, ועל כל ניחוש מוצלח מקבלים נקודה. כעבור דקה, יתחלפו הקבוצות  ושלושה תלמידים מהקבוצה השנייה יקבלו פתק וינסו להעביר לקבוצתם מה כתוב בפתק. הקבוצה שהצליחה לנחש מספר גבוה יותר של פתקים מנצחת.

עזרה
שאלו את התלמידים בכתה: מתי בפעם האחרונה עזרת למישהו?
בקשו מהם לפרט. מה היתה הסיטואציה, מי היה האדם לו בחרו לעזור, כיצד עזרו ומדוע.
האם אמרו להם לעזור למישהו, או שבחרו לעשות זאת על דעת עצמם?
לאחר מכן, בקשו מהתלמידים לספר על מקרים בהם זכו לקבל עזרה: מי עזר להם? במה? האם בקשו עזרה או שנתנה להם מבלי שבקשו?
אם היו עוסקים בפעילות התנדבותית כלשהי, באיזו פעילות היו בוחרים? מדוע? (לדוגמא: עבודה עם בעלי חיים, ביקור קשישים, פעולות למען איכות הסביבה, עזרה בשיעורי בית וכדומה)
 

שימו לב - המלצות אלו הן מטעם המפיק או האמן המציעים את הפעילות.

Salt2@mhc.org.il