בימוי, עיבוד וכתיבה: נאוה צוקרמן // עיצוב חלל ותלבושות: אריאל טל ארביב // מוזיקה: טל יניב (Croptal) ואייל שכטר // מקהלה, שירה והלחנת שירה: אצי'לדי (עידית אשל) // original tracks by Croptal: Mission, Piano Trek I (Album: Works 2020-2022), Variation VIII Finale (Album: Variations) // עריכת מוסיקה: אייל שכטר // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // סאונד: איתי סמרי // יעוץ דרמטורגי: ניצן כהן // ע. במאית: אודם רדאי // ע. הפקה: טלי חסין ושקד שנלר // צילומים: דוד קפלן
שחקנים: אנטיגונה – לנה פרייפלד // איסמנה – שירה קצנלנבוגן // קריאון – גיל אלון // אדיפוס – אייל שכטר // יוקסטה – ריקי חיות // היימון – אורי בלופרב // פוליניקס – אילן זכרוב // מאבטח א' – אלון בראל // מאבטח ב', תאורן – מתן פרמינגר // זמרת/מקהלה – אצ'ילדי (עידית אשל)
נאוה צוקרמן - מנהלת אומנותית ובימאית
ילידת ישראל. למדה ספרות כללית ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ותנועה בסמינר הקיבוצים.
הקימה את תיאטרון תמונע בשנת 1981, במטרה לשמש אכסניה לסדנאות עבודה ליוצרים בתחומי התיאטרון, התנועה, המוסיקה, הציור והכתיבה. מטרת הסדנאות הייתה לפתח את יכולת ההבעה והיצירה האישית של המשתתפים.
נאוה הנחתה סדנאות בתיאטרון תמונע בתל אביב, ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, ביה"ס לאומנויות מצפה רמון, ביה"ס לאומנויות בבולטימור, אוניברסיטת טנסי, אוניברסיטת תל אביב, האקדמיה למחול בירושלים, בתיאטראות שונים בלובלין, לודג', קרקוב, פוזנן ומדריד, פסטיבל סדנאות (לונדון) ועוד.
במהלך השנים יצרה וביימה כ – 30 הצגות אשר הוצגו בארץ ובחו"ל. ההצגות זכו לביקורות מעולות ולתגובות נלהבות של הקהל. חלק מההצגות זכו לפרסים ולציונים לשבח בארץ ובחו"ל, כגון: fringe first - פסטיבל אדינבורו (האנסמבל הישראלי היחיד שזכה בציון לשבח זב ), ו-3 ציונים לשבח של העיתון אינדיפנדנט (פסטיבל אדינבורו), ציון לשבח (תיאטרונטו), ציון לשבח (פסטיבל הילדים חיפה), ציון לשבח של הטיים אאוט לונדון ועוד.
בשנת 1999 ייסדה את מרכז התרבות תמונע ברחוב שונצינו בתל אביב, כמרכז ליצירה עצמאית בתחום התיאטרון, המחול, המוסיקה, האמנות הפלסטית והפרפורמנס. בנוסף יזמה פסטיבלים שנתיים בתחום המחול - פסטיבל אינטימדנס, בתחום התיאטרון – פסטיבל תמונע – ובתחום האמנות הרב תחומית – פסטיבל א-ז'אנר. (בשיתוף עם יאיר ורדי).
בשנת 1991 – פרס פרינג פירסט – פסטיבל אדינבורו פרינג.
בשנים 2000 עד 2005 שימשה כמנהלת האמנותית של פסטיבל "הרמת מסך".
בשנת 2000 - קיפוד הזהב – פרס מיפעל חיים.
בשנת 2009 זכתה בפרס מפעל חיים של שרת התרבות על פעילותה בתחום המחול.
זוכת פרס מפעל חיים על שם אגמון 2022
היצירות של נאוה הוצגו בתמונע ובמקומות שונים בישראל, בארה"ב – בולטימור (5 בכורות), וושינגטון, קולומביה, פילדלפיה, אטלנטה, נןקסויל, בבריטניה – פסטיבל אדינבורו פרינג (טיק טוק, סלפטיק לודז, דה מרקו, אסמבלי, וורקשופ), גלזגאו, (טרון, ארצס), פסטיבל בלפסט, פסטיבל דבלין, מנצסטר, לונדון (אי סי הי, ליריק המרסמיס, בטסי ארט סנטר ((3 פעמים)), פולין (גדנסק,לובלין, ועוד, בודפסט, פסטיבל סינגפור, פסטיבל פרינג מדריד, ועוד.
להלן חלק מהעבודות שיצרה נאוה צוקרמן:
"תמו-נע" - בכורה בפסטיבל עכו 1982.
"תשתו קפה" - בכורה בבית לסין תל אביב, 1984.
"5 צעקות" - בכורה בפסטיבל ישראל 1985, הוצגה בישראל, בפסטיבל אדינבורו 1986, בבולטימור, בפילדלפיה ובניו-יורק. הופקה במסגרת המרכז לתיאטרון ניסיוני, מפעל משותף לקרן ת"א לספרות ואומנות, בנק דיסקונט וקרן תרבות אמריקה ישראל. זכתה לביקורת מעולות בארץ ובחו"ל. רצה סה"כ כ- 100 פעם.
"איש-נקודה-אישה" – בכורה לפסטיבל ישראל 1988. הוצגה בישראל, ASSEMBLY בפסטיבל אדינבורו, גלזגו – סקוטלנד, בולטימור, ICA – לונדון, וושינגטון ופסטיבל עכו. קיבלה ציון לשבח על ידי העיתון INDEPENDENT.
"ארץ המילים הטובות" - הצגה לילדים. בכורה במרכז סוזן דלל אולם ירון ירושלמי 1989, הוצגה בישראל, באוניברסיטה של טנסי (נוקסוויל, פסטיבל) ובבולטימור (תיאטרון הפרויקט).
"זה לא סרט" - בכורה בפסטיבל ישראל 1990, הוצגה בישראל, בפסטיבל תיאטרון בנוקסוויל טנסי, בפילדלפיה (אם. אי. טי.) ובבולטימור (תיאטרון הפרויקט).
"מקלט" - בכורה בפסטיבל אדינבורו 1991, הוצגה בישראל, בבולטימור ובפסטיבל לתיאטרון אלטרנטיבי במדריד. ההצגה זכתה לפרס FRINGE FIRSTS של העיתון SCOTSMAN.
"אצל אווה" - הופקה בהזמנת פסטיבל קולומביה ארה"ב, בכורת ההצגה התקיימה בפסטיבל זה בחודש יוני 1992, באוגוסט 1992 היא הוצגה בפסטיבל אדינבורו (פרינג') וזכתה לציון לשבח של העיתון "אינדפנדנט". הוצגה באטלנטה (מרץ 93'), לונדון (אפריל 93') ופסטיבל גלנזו (מאי 93').
"שמלה" - בכורה בתיאטרונטו 1994. הצגת יחיד, שחקנית- שרה כהן. ההצגה זכתה לציון לשבח ראשון
בפסטיבל. הוצגה כ-150 פעם במקומות שונים בישראל ובפסטיבל קולומביה (ארה"ב).
"אל תשאירו אותי לבד" - בכורה בפסטיבל הצגות ילדים, חיפה, 1994. ההצגה זכתה לציון לשבח ראשון עבור התאורה. הוצגה בפסטיבל, בתיאטרון חולון ובמקומות שונים בישראל.
"מחכים לקסנדרה" - הצגת יחיד, שחקנית בריטית- אנטוניה סמית. בכורה בפסטיבל אדינבורו (פרינג'). כמו כן הוצגה בתיאטרון BAC (לונדון).
"מלון טרנזיט" - הופקה בהזמנת פסטיבל מנצ'סטר (עיר הדרמה) בשנת 1995. ההצגה בהשראת אירוע השתלטות מחבלים על מלון סבוי בת"א בשנת 1957. הוצגה במנצ'סטר, בלפסט (פסטיבל מאי), BAC (לונדון), פסטיבל גלאזגו, תיאטרון חולון ובמקומות שונים בישראל.
"שעות מתות" - בכורה בפסטיבל עכו 1996. סיפורן של שתי אסירות, האחת ישראלית והשניה אירית,הכלואות בישראל. הוצגה בישראל, בפסטיבל אדינבורו (פרינג'), פסטיבל דבלין, BAC (לונדון), פסטיבל סינגפור (1998). ההצגה הוצגה כ-150 פעם.
"הפטיש" - בכורה בתיאטרון חולון 1997. סיפור חייו של אומן מתכת ירושלמי. 2 שחקנים ומוסיקאי, הוצגה בתיאטרון חולון.
"מסיבת יומולדת" - הצגת ילדים. בכורה בתיאטרון חולון 1997. הוצגה בחולון ובמקומות שונים בארץ- למעלה מ-100 פעמים.
"משפחת אלפרדו" - הצגת רחוב בשיתוף תושבי שכונת ג'סי כהן. הוצגה ברחובות השכונה בהמשכים, פעמיים בשבוע, במשך מספר חודשים. הפקה בשיתוף מתנ"ס לזרוס.
"דד ליין" - בכורה בפסטיבל דו-אמן 1998. ההצגה בהשראת המחזה מדיאה. שחקנית- שרה כהן, מוסיקאי- מאיר בנאי. הוצגה בת"א, בירושלים ובתיאטרון חולון.
"ג'ודי יקירתי" - בכורה בתיאטרון תמונע, תל אביב, אוקטובר 2000. זכתה לביקורות מעולות ורצה בתיאטרון תמונע מעל 100 פעם.
"השיטה" - בכורה בתיאטרון תמונע, תל אביב- דצמבר 2003. הוצגה בתיאטרון הקאמרי בבודפשט, הונגריה במסגרת חילופי תרבות ישראל – אירופה.
"בכל מקום באמבטיה שאין בו מים" – בכורה בתיאטרון תמונע, נובמבר 2010.
"מכתב לדיראס" – בכורה בתיאטרון תמונע, דצמבר 2010.
"המלטMachine", עיבוד ובימוי, תיאטרון תמונע 2015. הוצגה בפסטיבל שייקספיר בגדנסק, פולין 2016. הוצג בתיאטרון קרפלד בגרמניה ובפסטיבל מונסטר בגרמניה.
"קין" תיאטרון תמונע 2017. ממשיך להציג עד היום
"את מדברת, אני מדברת" - תיאטרון תמונע , ספטמבר 2022.
שחקנים:
גיל אלון:
לשחק את המלך קריאון במחזה "אנטיגונה" זה חלום שמתגשם.
למחזה הזה יש כל-כך הרבה רבדים וכל-כך הרבה משמעויות.
בין היתר, הוא שופך אור על הקשר הנצחי הזה בין אבא לבן - שלא מפסיק להיות רלוונטי בכל תרבויות העולם. בהרבה מאוד מקרים, האבא מפעיל לחץ עצום על הבן, לחץ ישיר או עקיף, לגדול ולהגשים את מה שהאבא מצפה ממנו ולא את מה שהבן באמת רוצה. אם הבן יהיה אומלל ולא יגשים את חלומו - זה לא משנה. העיקר שהאבא יהיה מרוצה. ולזה אנחנו קוראים: אהבה.
ריקי חיות:
עבורי ההצגה היא חגיגה; של תנועה, צלילים, צבעים, צללים, דימויים, טקסטים, חירות אמנותית וחירות אנושית.
היא מספרת סיפור עתיק יומין ומביאה אותו לכאן ועכשיו, כך שגם מי שלא מכיר את הסיפור הקנוני ימצא את עצמו מזדהה ונכבש בקסמיה.
מרקם העלילה משלב רבדים רבים; סיפור המחזה עליו היא מבוססת, העלאה באוב של דמויות מתות מן העבר המשפחתי, אין ספור מעברים בין הדמויות לשחקנים שמגלמים אותן, בין התקופות השונות, בין החללים השונים. כל אלה יוצרים פסיפס מורכב שבו הגבולות מטשטשים כל הזמן.
היא טרגדיה משפחתית כמו גם ציבורית/פוליטית. היא מעלה שאלות קיומיות שמלוות את האנושות משחר ההיסטוריה, ובה בעת נוגעת בכל נימי המציאות החירומית שלנו היום במדינתנו. היא ההוכחה לכך שטקסט קלאסי הוא לעולם אלמותי, כשהוא מטופל ביצירתיות שוברת מוסכמות תיאטראליות. מבחינתי אנטיגונה בתמונע היא הקפלן של התיאטרון, כמו שאומרת אחת הדמויות – עכשיו כולנו צריכים להיות אנטיגונה!
זכות גדולה להיות חלק מהיצירה הזאת ומצוות השחקנים שלה, בניצוחה של המאסטרית נאוה צוקרמן.
אייל שכטר:
אני אוהב לחפש, אני אוהב לחקור, אני צריך לנדוד במסעות שלי. אדיפוס עשה את זה עם כאב עצום, אני עושה את אלה מתוך דחף קבוע - לחקור את הרי הגעש שלי. אולי אנחנו דומים, אבל אדיפוס הוא טרגדיה מהלכת שלרגע אחד לא הייתי מתחלף איתו. עוצמת הכאב שלו על אובדן הבית, המשפחה, היא חוויה שכיוצר בועטת בבטן בעוצמה אדירה. משם באתי, משם הגיעה גם המוזיקה שנכתבה
לנה פרייפלד:
אנטיגונה שלי. לוחמת הצדק. חסרת המעצורים וחסרת הפשרות. מלאת אהבה.
לגלות בחדר חזרות יחד עם נאוה והקאסט המדהים את אנטיגונה, את הסיפור מחדש, בראייה עכשווית שהרי כל כך רלוונטית לחיים של היום. לחוסר הצדק, לכוח הרומס של השלטון המכוער- במחיר של חיי אדם, של חופש האדם, של חופש הבטוי. הזעקה להתעוררות!
זה היה תהליך שנגע בכל תא ותא בגוף. בכל מחסן הרגשות, הזכרונות, היכולות. הזמן בחדר החזרות עצר מלכת וקרו לנו קסמים.
הגוף התעורר, המוח התחדד, הלב התפוצץ מאהבה, סקרנות והתרגשות.
אני ברת מזל על ההזמדנות לעלות על הבמה עם האשה/נערה הזו ולהיות חלק מהמסע כל פעם מחדש אתכם הקהל.
אורי בלופרב:
כשהעולם קורא לך להתעסק באנטיגונה, אתה בא. כשהעולם קורא לך לעבוד עם נאוה צוקרמן, אתה בא. אחרי פגישה קצרה בבית קפה עם נאוה, מדברים מעט על אנטיגונה והרבה על מעברי הדירה והשינויים שהציפו את חיי באותה תקופה של ראשית גיל 27 שלי, הגעתי לחזרה הראשונה בתמונע, לבוש בחולצה מכופתרת לבנה, מוכן לנתח ולדבר על הטקסט. מהר מאוד לנה ואני התרוצצנו בחדר, הגרנו זיעה ודם (פיזית לא כדימוי), התחברנו זה לזו, ושנינו לנאוה, ברמה שלא ידעתי שיכולה לקרות בחזרה אחת בלבד. מאז כבר לא באתי עם חולצות לבנות לחזרות.
שירה קצנלבוגן:
כל פגישה עם במאי או בימאית וגם עם דמות חדשה זה סוג של חתונה עבורי עם ״חתן״ שאינני מכירה. את נותנת את גופך וליבך ולא יכולה לדעת מראש לאן היחסים האלו יקחו אותך. אבל כשפגשתי את נאוה צוקרמן הבימאית של ההצגה ואחר כך גם את הקאסט המופלא התאהבתי במבט ראשון. הרגשתי שאני במקום בטוח ואכן תהליך החזרות היה עבורי מרתק ומרפא. המפגש עם איסמנה הפגיש אותי עם דמות שנמצאת בסיטואציה מורכבת מעל לכל דמיון. אישה בסביבה בה הגברים שולטים, בה עוול רודף עוול, ואיסמנה האחות הגדולה מנסה לחפש את הדרך הנכונה להתנהל בתוך זירת אסון משפחתית.
מה הייתי עושה במקומה אם הייתי במצבה?
עדיין אין לי תשובה ברורה
אילן זכרוב:
הכל התחיל בפגישה בבית קפה.
לא הכרתי את נאווה לפני ועל הפגישה הראשונה שלנו נוצר בנינו חיבור אמיתי עם מלא הבנה וקבלה. בסיום הפגישה היא אמרה ״התקבלת, אני לא צריכה לראות אותך משחק כדי לדעת שיהיה לי מעניין לעבוד איתך״.
בהצגה ״אנטיגונה״ אני משחק את פוליניקס “הגופה״, האח המת של אנטיגונה שבמחזה המקורי היא לא דמות קיימת רק מדברים עליה ובעיבוד של נאווה היא קיימת עם טקסט ונוכחות על הבמה כמעט כל הזמן.
התהליך היה נורא מעניין ומאתגר, נאווה הייתה זורקת אותנו למים ומאתגרת אותנו באימפרוביזציות של שעתיים שבהם היינו מגלים ומוצאים דברים חדשים כל הזמן. אם זה מבחינת טקסט, מבחינה פיזית ומבחינה תנועתית. מהרגע שעלינו, כל הצגה היא אירוע ענק ומלא ברגש וכפרפורמר זו אחת החוויות הכי מטריפות שעשיתי.
אלון בראל:
כשנפגשנו לראשונה בספטמבר 2022 לא ידענו למה אנחנו נכנסים- הגענו לחדר החזרות וקיבלנו טקסטים מפורקים מהמחזה העתיק, לצד אמירות פילוסופיות חזקות שמפרקות אותו אף יותר.
המחזה המקורי מאת סופוקלס עוסק בטוהר המידה-
מילות הסיום שלו "עקב מילים גדולות באות על היהירים מכות גדולות"- מזכירות לי שוב ושוב את הרלוונטיות של המחזה לימינו- היוהרה, הגאוה, העיקשות של השלטון אל מול ההשפעה של כל החלטה שלו, גם אם מוטעית מוסרית, על הכלל- כל אלו הביאו את היצירה להיוולד מחדש בבית תיאטרון 'תמונע', יחד עם חבורת יוצרים מוכשרים ובראשם נאוה.
ההצגה מחטטת בהיבריס התבוע בעורה של ישראל 2023-
מהמנהיגות הנוקשה, דרך העם המפולג ועד האדם הקטן שנופל בין עמודי התווך של החברה שכזו.
ההצגה מציבה מראה מרה למציאות שלנו, לניתוק ולרצון להאמין שהכל "יהיה בסדר" גם אם האדמה כבר מתערערת, אמירה שמאפיינת אותנו היום יותר מתמיד.
מתן פרמינגר:
אנטיגונה של נאוה שואלת למה לעשות תיאטרון. מאז שתקפה אותנו מגפת הקורונה, שאלת החיוניות של עולם התיאטרון והמפגש עם הקהל מהדהדת מחדש. השבירה של הקיר הרביעי, הקרבה והשותפות של הקהל בהצגה הזו מזכירים את הכח הייחודי שיש בחיבור החי בין קהל ושחקנים.
כיוצר תיאטרון, העולם של אחורי הקלעים מעסיק אותי מאוד. איך העבודה, שבדרך כלל נחשבת לטכנית, הופכת לחלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה.
בהצגה הזו קיבלתי הזדמנות לחבר בין עבודה על דמות לבין העבודה עם התאורה. שחקן שמעורב בהתרחשות על הבמה, וגם מחזיק בעמדת המתבונן, המכוון את הקהל בסיפור ואת הפנסים על הבמה.
עידית אשל:
חווית אנטיגונה שלי.
לעבוד בתוך הרכב שחקנים היה תענוג מרתק, ארגז חול של התנסות שאיפשר לי לצאת מאזור הנוחות שלי כמוזיקאית וזמרת
מרחב דמיוני שהכל בו אפשרי, הומור, דרמה, טרגדיה.. נאוה שוזרת את המצב הכללי לאישי בהקשבה חופש ואסתטיקה נהדרת.
ליצור ביחד ב״ריל טיים״ את המוזיקה שאני שרה תוך כדי עבודת החזרות וגם על הבמה בכל פעם מחדש זו חוויה.
שיחקתי/ שרתי בהצגה של האנסמבל "השיטה" 2002-2004 ותמיד תיאטרון תמו-נע היה לחזור הביתה.
תודה
טל יניב (מוזיקאי)
בקריאה ראשונה, הקונפליקט ועוצמת הרגשות ב״אנטיגונה״ נוכחים בפני עצמם ואינם צריכים חיזוקים. מתחת לפני השטח ובין השורות יש עוד סערות רבות ופערי עמדות שלא באים רק מהטקסט עצמו, וביניהם היחס בין אמנות ומשטר, בין אמנות לקהל ובין השחקן לתפקיד. ההפקה של אנטיגונה בתמו-נע מנכיחה את הדקויות האלו באמצעות השימוש בחללי התיאטרון, במעבר בין מציאות לדמיון, ולבסוף באמצעות מוזיקה וכוריאוגרפיה. המוזיקה היא שחקן ראשי במחזה, והעבודה עליה עם נאווה צוקרמן, אייל שכטר ועידית אשל היתה עבורי חוויה כמעט דתית.