כשדם מרגיש כמו קטשופ

בפעולת היצירה של עבודת אמנות יש ממד של מפלט מן המציאות. זהו המפלט של המתבונן. המקום שבו אדם לוקח לעצמו את החופש לעמוד מן הצד ולהתבונן על החיים שלו ושל אחרים סביבו; על האנושות על מעלותיה ועוולותיה, על הטבע והקשר או חוסר הקשר שלנו אליו, על התרבות. יצירה של עבודת אמנות מגלמת בתוכה גם את התגובה למהלך ההתבוננות. זוהי היצירה עצמה, התוצר של מי שלקח לעצמו את החופש להתבונן ולבדוק את הדברים בדרך שונה. לא כהיסטוריון, פסיכולוג, מדען או אנתרופולוג, אלא יותר כמו חולם (אם היה מקצוע כזה) או ליצן החצר.

אני חושב שמאז ומתמיד ציירתי. יכול להיות שהיה זה בזכות האנשים סביבי, שתמכו בי ועודדו אותי ליצור, או שפשוט הרגשתי שבמקום הזה אני בטוח, אבל היה רגע אחד מסוים, בגיל צעיר מאוד, שבו הבנתי שהסיבה או התשוקה הגדולה שלי ליצור קשורה באופן ישיר לרצון שלי לומר דברים ולצורך שלי לספר את הסיפור כפי שאני רואה אותו. כל מה שלמדתי בחיי, כל היצירות שראיתי, כל המפגשים שלי עם אמנים אחרים, במוזאונים, בגלריות, כולם בסופו של דבר שכללו את יכולת ההתבוננות והיצירה שלי.

מהי הפעולה האמנותית ומדוע היא חשובה לחיים האלה? מהו הכוח של דימוי אחד בודד להבנת תקופה או הלך מחשבה? האם השאלות האלה עדיין תקפות בעולמנו המוצף בדימויים ובמצלמות בכל קרן רחוב וחנות? השאלות האלה ממשיכות להעסיק אותי.  

והנה, מפגש עם תלמידים. עוד לפני שאני מתחיל לדבר קורה הדבר המעניין ביותר. אחת העבודות שלי (ציור של שטיח סמרטוטים) מוצגת על המסך. התלמידים נכנסים לכיתה ועוד לפני שהם מתיישבים, הם מגיבים. "מה? זה שטיח?" שואל אחד, "זה לא שטיח, זה פסיפס" עונה שני, "לא ! זה ציור!" פוסק שלישי, והרביעי כבר מפנה אלי מבט: "אתה עשית את זה??"

השלב שבו עבודת אמנות מעוררת שאלות, מחלוקת ועניין הוא השלב החשוב ביותר. אני נותן לתלמידים מספר דקות לנהל ויכוח או שיחה בינם לבין עצמם ואז אני מתערב. השאלות שהם העלו הן בעבורי נקודת המוצא. אני מספר להם מה חשבתי כשיצרתי את העבודה, מה השפיע על תהליך היצירה וכיצד זה קשור למציאות שבה אנו חיים. השטיח אינו סתם שטיח, הוא שטיח שבמקור טוו משאריות בד ילדים המועסקים בתנאי עבדות. אני העתקתי אותו. בשלב הזה התלמידים לומדים כיצד עצם תשומת הלב לחומרים שמהם עשויה עבודת האמנות, לנושא שלה, לצבעוניות ולעתים גם לאופן שבו היא מתעתעת בצופה, מטעינה את ההתבוננות ביצירה במשמעות.

אני מראה לתלמידים עבודות מגוונות משנים שונות ומחומרים שונים. קולאז'ים גדולים עשויים ניירות צבעוניים, ציורי אקריליק ושמן על בד ומיצבים. הם מתבוננים מקרוב על משיכות המכחול, מריחים את הצבע, רואים כיצד הבד מתוח על מסגרת עץ ואת החתימה שלי מאחור.

"אתה מוכר?", משום מה השאלה הזו תמיד עולה, וגם: "בכמה?". מובן שמלבד הערך התרבותי והאסתטי, מדובר גם במוצר בעל ערך כספי. כיצד נמכר ציור, באילו סכומים, ועל פי מה הם נקבעים. כל אלה הן שאלות רלוונטיות המכניסות את הצופים למערכת המורכבת כל כך הנקראת "שוק האמנות". זהו השלב שבו הפעולה של האמן הסתיימה והתוצר יוצא אל הרחוב, ובבת אחת, ממקום אינטימי ושקט, נפרצות הדלתות. זהו המקום שבו אמן עומד לרגע על הבמה ואומר: זה הדבר, זה אני, אבל זה גם אתם. עכשיו היצירה נתונה לשיפוט ולביקורת. היא נמדדת כמו כל סחורה, ערכה משוערך ביחס לשם האמן (מוניטין), גודלה, החומרים שמהם היא עשויה ועוד. הצופים מגיבים אליה באופן ישיר, בסלידה או בהתפעלות.

בשנים האחרונות אני עוסק אך ורק בציור. לפעמים לוקח לי כמה חודשים לצייר ציור אחד. היצירה שלי ניזונה מכל מה שסובב אותי, חדשות מהארץ ומהעולם וגם אירועים אינטימיים מאוד. אני משתמש בטכניקה שניתן להגדירה כ"נאיבית" על הגבול שבין ריאליזם לפנטזיה, מצבים של איום קיומי, ארעיות, אנושיות מול טבע מתפרץ, תגובות לאסון. בסופו של דבר העבודות מורכבות מאוד ומרובות פרטים. דרך הגודש הזה אני מנסה להעביר תחושה של חיים רוטטים, תזזיתיים, מרובי משתתפים והתרחשויות.

המפגשים מול התלמידים הצעירים מפתיעים אותי פעם אחר פעם. שוב, בזמן שהיד שלי כבר מתרוממת להחליף את הציור, אני שומע: "אה, תראו מה יש שם ... ", "חכה רגע", או: "כמה זמן לקח לך לצייר?". יש משהו מרתק ברגע הזה שבו רובד נוסף מתגלה בעבודה, או שמה שבמבט ראשון נראה כמו דם או צבע אדום מרגיש פתאום כמו קטשופ.

נקיטת עמדה ביחס לכל מציאות (פוליטית, אקולוגית, מגדרית וכו') מייצרת התנגדות. ההיסטוריה מלאה דוגמאות למקרים שבהם יצירות אמנות זכו להתנגדות נחרצת, אפילו לעצם הצגתן. עוצמת ההתנגדות מוכיחה את מידת ההשפעה של דימויים על חיינו. אני חושב שהאפשרות לפגוש אמן ולשמוע ממנו, ללא תיווך, על המחשבות העומדות בבסיס היצירה, על לבטיו, ספקותיו ובחירותיו, מייצרת חוויה חד פעמית אשר אינה קשורה לאמנות בלבד אלא לחיים בכללותם וליכולת של כל אחד מאיתנו לבחור את דרכו ולומר את דברו.

*בשער: טייגר ליידי, 1.5* 2, שמן על בד, 2008 

יולי 2010

לפרטים על אודות מפגשיו של האמן ולדימויים נוספים של עבודותיו